אנחנו בים,שוכבים על ספק שמיכה ,ספק מפת שולחן מבד שעברה הסבה,מתחת לציליה.באת ממש מאורגן עם כל מה שצריך.אני שוכבת והאצבעות שלך עליי. אתה מדבר ואני לא באמת מצליחה להתרכז.האצבעות שלך לעומת זאת ממש יודעות מה הן עושות,אני מרגישה את הנשימה שלי משתנה ואני מתחילה לזוז, בעצמי לא יודעת אם בשביל עוד חיכוך או בשביל לברוח.אתה מגביר את הקצב ואת העוצמה,היד השניה שלך נוגעת בי ואתה לוחש לי מילים לאוזן.הלחישות שלך הורגות אותי עד שאני מוצאת את עצמי נושכת אותך ואומרת שאני לא יודעת אם אני אוכל לשמור על השקט ואתה עוזר לי להירגע. היום המשיך ככה, נכנסים למים, נוגעים, יוצאים מהמים ונוגעים,אין רגע אחד שבו הגוף שלך לא נוגע בשלי וההיפך ומשהו בזה ממכר כל כך. בדרך הביתה אני תוהה לעצמי למה אני כזאת. למה אני כל כך יכולה לספוג כאב,לא לזוז,לא להשמיע קול,אבל כשזה נוגע לעונג,שנעים לי,זה מרגיש לי כל כך זר,לא במקום,לא לגיטימי בצורה מסויימת.שאני לא מצליחה.אני מרגישה שאני מאבדת שליטה,אני מוציאה קולות,אני זזה,אני נאבקת.אני נהיית מובכת. כמעט הגעתי לקצה שם בים,על החוף.שכחתי מכל האנשים מסביב,איפה אנחנו נמצאים,כל מה שראיתי היה אותך. עליי,מסביבי,נוגע בי ומטריף אותי בדרך שלך. אני כל כך מפחדת מנקודה הזאת אבל כל כך רוצה להגיע אליה. ואתה נותן לי תקווה שאולי זה אפשרי.שאולי זה יכול לקרות.