"אני ממש מופתעת מה אני אגיד לך,לא ראיתי בכלל שזה הולך לשם". היא צוחקת עליי.כולה מבסוטית. "את יכולה להגיד לו שאני אמרתי שצפיתי את זה מקילומטרים"
אני לא ראיתי את זה בא.אני צועקת.אני.אני לא מבינה.
"כי את לא רואה את עצמך.את רואה את עצמך מבעד למסך של פגיעות שהיו רומסות כל אחת אחרת. וגם את זה את בקושי רואה.זה כמו שאת אומרת "כולם ככה" בכזאת פשטות.אבל זה לא נכון תמר.לא כולם ככה.
"אני רוצה שניגע בפגיעה.אם הצלחת לתקשר רגש, ולא ברחת,אני רוצה שניגע בפגיעה"
אני צוחקת ושואלת אותה באיזו אחת.היא פחות צוחקת. "תתחילי את.לפני גיל 7.תספרי לי על הבית שלך,מה שאת זוכרת".
אני מספרת.מספרת על השכונה החסידית שגרנו בה.שכונת חסידי ויזניץ.אסור היה להיכנס לחדר של אמא ואבא.לא משנה מה.אבא כמעט לא היה בבית. אמא הייתה עייפה כל הזמן.היינו למטה הרבה.רגיל. שנות התשעים.
"תספרי לי על השכן למעלה".
ואני מקיאה.פיזית.אני לא מסוגלת.