זה כמו שאת בהריון.ואת מסתכלת וכל מה שאת רואה זה את הבטן שלך.וכל מה שאת מרגישה זה את הבטן שלך.וכל כולך מרוכזת בעובר שבפנים.זה כזה.זה להסתובב ככה.עם בטן ענקית.אבל אף אחד לא רואה. אף אחד לא רואה את הבטן.אף אחד לא יודע שאת בהריון.זה רק את.רק שלך.רק את יודעת.ואת ממשיכה לתפקד.את ממשיכה בחיים.ובסוף את מרגישה שאולי ההריון הזה הוא בכלל מומצא.כי אם אף אחד לא רואה.ואף אחד לא יודע.וכולם מתעלמים.אז אולי זה לא באמת.אבל היא ראתה.היא ראתה את זה.את ההריון.וזה.זה נותן תוקף.
"את עברת אילוף.אילוף ברמה מתקדמת.אילפו אותך לא להרגיש.להדחיק.לא לדבר על הרגשות.לא לבכות. את מאולפת.ואת צריכה לשבור את זה עכשיו."
"זה נורא.זה גזלייטינג לחלק כל כך גדול מהחיים שלך.ממי שאת.ממה שעברת.ואת היחידה שרוצה לצעוק המלך הוא עירום אבל אף אחד לא מקשיב."
"הוא יודע הכל?"
לא הכל.אבל הרבה.
"אני יודעת הכל?"
כמעט.
"תמר."
אני לא יכולה.אני צריכה רגע.אני צריכה כוחות.