אני לא יודעת לריב.אני יודעת להיות בשקט.להקשיב, בזמן שהצד השני מדבר.ולהגיד אוקיי.בסדר.הכל בסדר. בזמן שהלב שלי נסדק או נקרע או נשבר או מקבל מכה, בזמן שאני מעכלת וחושבת ישר איך אני מתקדמת,איך אני שמה פלסטר שאני אפסיק לדמם,אין לי את היכולת לענות.
פעם,הייתה לי היכולת.הייתי עונה ישר.מהר.והייתי עונה כואב.הייתי אומרת את מה שרץ בפנים לפני שהמוח יספיק לחשב השלכות וסיכונים,הפה שלי כבר היה רץ באמוק נגד הצד השני.
למדתי לשתוק.למדתי לסנן.למדתי שהכי טוב זה המילים - אוקיי.בסדר.הכל בסדר.לא משנה. כי זה באמת לא משנה.באמת הכל בסדר.לא נורא. בטוח לא התכוונת.אתה אוהב אותי.היית בסערת רגשות.אתה אוהב אותי. לא חשבת שאני אפגע. אתה אוהב אותי. חשבת שאני יותר קלילה מזה. אתה אוהב אותי. אני רגילה לזה.אני מכירה את הרוטינה בעל פה.
אני זוכרת את הפעם הראשונה.הפעם הראשונה איתו. שעניתי חזרה.צעקתי.בעטתי עם המילים שלי.ובעטתי חזק.ואת התגובה שלו. אני זוכרת את ההלם אחר כך. השוק. לא הבנתי מה קרה כאן עכשיו. אחר כך,כשעיבדתי את הדברים,אמרתי שאני הולכת.אני לא נשארת."אבל אני אוהב אותך ". ונשארתי. נשארתי עד שכבר הפסקתי להיות בהלם.נשארתי עד שכבר לא זכרתי מציאות אחרת. נשארתי עד שלמדתי לשתוק ולסנן כמו שצריך.
אני אוהב אותך.זה כמו מילות קסם.
אני אוהב אותך עד ש.אני אוהב אותך עד שזה מתנגש לי.אני אוהב אותך עד שזה מפריע לי בחיים.אני אוהב אותך עד ש.
אני לא יודעת לריב.אני לא יודעת להגיד מה אני רוצה.מה אני חושבת באמת.אני לא יודעת כי אני לא יודעת איך לעשות את זה בלי לפגוע.כי זה פוגע מה שאני רוצה להגיד.זה מטלטל עולמות.זה לצעוק.ולבעוט חזק.כי אני פגועה.ומשהו בי רוצה לפגוע חזרה. אבל למדתי.אז אני בסדר.הכל בסדר.ולא משנה.
אף אחד לא באמת רוצה לשמוע את האמת. האמת היא קשה.היא דורשת.היא לא מתפשרת.אין עליה עוררין. אבל השתיקה? השתיקה יפה.