מחשבות

אני מנסה לעבד.לא להדחיק.לא לשים במגירה במוח ולשכוח מזה.דברים מתערבבים לי ואני מרגישה מוצפת ואז קצת קשה לי לנשום.באת לסופש.חמישי שישי שבת. כשאני נמצאת.אני מנסה לחשב מתי הייתה הפעם האחרונה שראית אותם.ערב שבועות.לשעה וחצי.הבאתי אותם אליך.מנסה לחשוב מתי פעם אחרונה אני ואתה עשינו סופש ביחד עם הילדים.אני לא זוכרת.לפני יותר משנה.אני נושמת עמוק.מלא נשימות עמוקות.זה קשה.הילדים היו בהיי.הקטנה הסכימה ללכת אליך.הניחה עליך ראש.ואתה מסתכל עליי בפליאה,"תראי איך היא מתרפקת" ואני כל כך שמחה בשבילם וגם בשבילך על הזמן הזה שלכם ביחד. אבל כל הזמן הזה אני רק חורקת שיניים.ובזמן שהילדים נהנים מכל רגע ולא רוצים שתלך אני רק מחכה לשניה שתעזוב. קשה לי.ואז אתה שואל אותי.ואני מעיזה לענות שכן.זה קשה.אז אתה אומר שתלך.ואני מתחילה לבכות.להגיד לך שזה לא הוגן.ושהנה הסיבה למה אני לא אומרת איך אני מרגישה,כי עד שאני סופסוף אומרת,אתה משתמש בזה כתירוץ להתנהג כמו חמור ואז איכשהו זה הכל בגללי.אני מסבירה לך שברור שיהיה לי קשה.ולמה ציפית בכלל? שיהיה לי כיף? שאני אהנה? התגרשנו!! אני מנסה להסביר לך.שזהו.לא רוצה לעשות איתך סופשים.זה לא החלום שלי.אני רוצה שתהיה מסוגל לעשות סופשים עם הילדים בלעדיי.זה החלום שלי.ועוד הפעם העלבויות והאשמות ואיום לעזוב.כי מי יישאר עם הילדים אח''כ,להסביר להם למה אבא הלך,למה לאבא קשה,למה אבא לא רוצה להיות אבא. ואין לי כבר מילים.אין לי כבר כוחות.ואני מוצאת את עצמי פשוט בוכה.ואתה מסתכל עליי והולך.ואני מקללת אותך.יודעת שהילדים שישנים עכשיו רק מחכים להתעורר בבוקר ולראות אותך.ועוד הפעם נעלמת בלי להגיד.ושוב החוסר יציבות והחרדת נטישה.בסוף חזרת אחרי שעה,לא הצלחת לצאת.נכנסת למיטה והלכת לישון.וככה משכנו סופש שלם.כל רגע שבו העזתי להגיד מה אני באמת מרגישה,איימתי לשבור את הכלים.וכל פעם מחדש אני בולעת,מרגיעה,מנחמת,מסבירה. הילדים כל כך נהנו ממך.ואתה התרגשת,הקטנה שהיא עוד ארבעה חודשים כבר בת שנתיים אמרה סופסוף אבא.לא המילה הראשונה שלה או החמישית או העשירית,אבל היא אמרה,אבא.ואני התרגשתי.ואתה התרגשת.ובסוף כשהלכת,אחרי חיבוקים והבטחה שיהיה שוב,אני נשמתי לרווחה.מקווה שפעם הבאה תהיה קלה יותר.ואולי יהיה לי יותר אויר בריאות.