יום שלישי שלפני ראש השנה.אני נוסעת להורים.כי רצינו להיפגש וההורים שלי הסכימו לעשות בייביסיטר. והילדים ממש התרגשו לעוד יום עם סבא וסבתא. אחרי ואדי ערה אני עולה על שש.הפלאפון לא מפסיק להציג התראות.אני שמה מוזיקה שהילדים אוהבים.ספוטיפיי בפול ווליום.שלא ישמעו את האזעקות בדרך.הם שרים ושמחים.שתי הקטנות ישנות.אני קולטת שאנשים עוצרים בצד.אני מגבירה את המהירות.הנתיב הכי שמאלי ואני בראבק.מסתכלת על הכביש.מציצה מהמראה על הילדים.הגדול מקדימה.הבנות מאחורה. כל הדרך אנשים עוצרים בצד ואני ממשיכה.יש לי 4 אחוז בסוללה ואני מקווה להגיע לפני שהפלאפון ייכבה.לא חשבתי לעצור.רק הטראומה,להוריד אותם מהכיסאות בטיחות,להעיר את הקטנות,הבכי,התסכול,הפחד. העדפתי לקחת סיכון.הגענו להורים שלי בשלום. מכינה קפה.מבקשת מההורים שלי לא להיות דרמטים אם תהיה אזעקה.מכינה קפה.ואזעקה.אוספת את הילדים. שתי הקטנות עליי.אחת בכל יד.הגדולים מחזיקים אותי בחצאית.אחד מכל צד.והלכנו למקלט.
מישהו עשה לי בינג' על הבלוג.ועשה לייק על פוסט ישן. וזה גרם לי לקרוא אותו.עברה שנה.אני בסט השני של חגים לבד.שני מתוך חיים שלמים שעוד צפויים. עדיין קשה לי.לבד לי מאוד.המחשבות הרבה פעמים הן אותן מחשבות.המציאות שלי לא השתנתה יותר מדי מאז. הצלחתי כמעט לסגור את החוב.אבל עוד לא ממש. אני עדיין חושבת לפעמים שעדיף אם הוא היה מת. אני עדיין אומרת לילדים שהוא אוהב אותם ושפשוט קשה לו. הגדול עשה כרטיס ברכה לראש השנה, למשפחה שורה ראשונה, שורה שניה "לאבא בניפרד" . הקטנה עשתה כרטיס ברכה עם איחול לכל אחד מבני הבית. לאבא היא רשמה "שתחזור אלינו שנה הבאה" לעצמה - "שאבא יחזור עכשיו." לא הפסקתי לבכות. השלישית בכלל לא כתבה אותו.הכרטיס שלה הוא רק "לאמא".
בשישי לאוקטובר שנה שעברה,כתבתי פוסט. כתבתי שסיימתי עם החרא בחיים שלי ואני מזמנת לעצמי רק טוב.כמה שעות אח''כ והמלחמה התחילה.מאז ,אני סותמת.עם כל המלחמה שהייתה,כמות לוויות פסיכית לשנה אחת שהייתי בהן,כל הרע והרוע,כל הכאב ששורף, עם כל החרא,היה לי גם טוב. מלא פעמים ראשונות.חוויות חדשות.מלא להעיז ומלא קפיצות למים. רק שאני לא אטבע.שאני אמשיך לצוף.לשחות קדימה.