"אם היית יודעת מההתחלה כל מה שהולך לקרות,היית רוצה לא לפגוש אותו?"
לאהוב ולהפסיד או לא לאהוב בכלל?
"כן.מה היית בוחרת?"
"את צריכה להפריד בין קופסאות הכאב. הכאב מהפגיעות,הכאב מהגירושים,הכאב מההורים והכאב ממנו,זה לא אותו כאב.זה כאב טוב.זה כאב של צמיחה."
"אני שמחה שהתאכזבת.זה אומר שציפית.את מבינה כמה זה משמעותי זה שציפית?"
את מבינה כמה זה חרא האכזבה הזאת?! אני עונה לה כבר בכעס,בכאב. להיות בריאה נפשית זה חרא. לצפות זה חרא.
"מתי פעם אחרונה ציפית משהו ממישהו? "
אני שותקת.אני לא זוכרת. אני לא סומכת על אף אחד. רוב האנשים לא באמת רוצים או אכפת מספיק בשביל להיות שם באמת כשצריך.הדדיות אף פעם לא הייתה חלק מהחיים שלי.
"אז את מבינה כמה זה משמעותי?"
אבל הוא אכזב!!!! את מבינה שאני צודקת?!
"את תמצאי מישהו תמר.מישהו שיהיה שם. שיידע לעמוד בציפיות.שיידע שאת מצפה והוא לא יאכזב."
את רואה יותר מדי קומדיות רומנטיות.זה לא עובד ככה בחיים האמיתיים.לא שלי.
"מה הוא ענה לך, שאמרת לו שהתאכזבת?"
הוא אמר שזה היה נכון לי לצפות.
"שאת לא חיית בסרט.הוא לא שיקר לך."