אני במיטה. שוכבת על הגב. מזיזה את התחתונים ומרגישה את הרטיבות.זה היה ככה כל היום.לא משנה כמה פעמים ניגבתי עם נייר טואלט.הרטיבות חזרה. אני מיוחמת. השדיים שלי כבדים יותר.אני מרגישה כל דבר על הגוף שלי. אני מתוסכלת וחרמנית ועצבנית ואני לא יכולה להיות.כל כך הרבה קורה שאני חייבת לשמור על קור רוח.על שליטה. והרטיבות המחורבנת הזאת מציקה לי.
אני עוצמת עיניים.
בראש שלי אני בתוך חדר חשוף,אין כלום על הקירות.אפילו לא צבע. הוא עומד מולי.
הסצנה שרצה לי בראש מלאה בכל כך הרבה השפלות ומקומות נמוכים.
אני מתעצבנת על עצמי. אני מתעצבנת כי הרטיבות רק מתגברת ואני שונאת את עצמי שזה מה שמחרמן אותי.ההשפלה הזאת. והרצון הזה לספק את הגבר שמולי. אני מפעילה את הצעצוע על הדגדגן מוצאת את עצמי מתחננת לעצמי. אני כבר לא יודעת מה אני רוצה. לגמור? אני מסוגלת? זה יבוא? ואיך שאני מרגישה שאני עוד רגע מתפוצצת אני מעיפה את הצעצוע,מצמידה כרית לכוס ופשוט בוכה.
מרגישה כל כך מקולקלת. הכרית רטובה.יש לה את הריח של הכוס שלי. אני שמה לעצמי פתק בראש לזכור שהילדים לא יכולים לישון איתי עד שאני לא מחליפה מצעים. אני לוקחת את הצעצוע, מכבה אותו,מלקקת ומוצצת את הטעמים שלי ודוחפת אותו לכוס.ההרגשה הזאת,כאילו יש בתוכי זין מרגיעה אותי.
יש בי משהו שעדיין רוצה שמישהו ייקח את הגמירה הזאת ממני בכוח. ויש בי משהו שממש היה רוצה להצליח לבד. לשחרר.לתת לעצמי להרגיש את זה. לא לפחד כל כך. לצעוק את הגמירה שלי החוצה. לחוות את זה.
הכי בסיסי שיש.