מחשבות

זה הטיפול הרגשי בשמונה בבוקר, שדורש מהקטנות להיות בגן כבר ב7:30. כדי שהיא לא תפספס יותר מדי בית ספר.

זה בשאלה " מה להכין לכם היום לבית הספר?" והתשובה הכי מעצבנת בעולם "אני לא יודע/ת".

זה בלחשוב מה להכין לארוחת ערב . "אם זה שוב אורז עם מרק או חביתה עם סלט אני אוכל אצל דודה." ובא לך להגיד לו - לך תאכל אצלה ותישן שם והיא מוזמנת גם לגדל את כולכם כוסאמק. לא! כוס אבא שלכם!! ובמקום זה, לשאול מה הוא היה רוצה לאכול ממה שיש בבית.

זה מהטלפונים של הגננות או המחנכות על עוד נפילה, עוד שבר לאוסף,או פתיחת ראש,או מכות או התבודדות בהפסקה.

זה בלחשב קניות וחשמל וארנונה ונסיעות והחוג והטיפול הרגשי והפסיכולוגית וצריך לפתוח קופות גמל ואיפה אני בכלל. עם המשכורת הקטנה שלי.

זה ה20 ש''ח מזומן כל יום רביעי לסל מזון מהרווחה. ולהגיד תודה למבוגרים שסוחבים את השקיות. זה  הילדים ששואלים "למה הם מביאים לנו אוכל" ולענות "זה עוזר לאמא וחוסך לנו בהוצאות."

זה לדמיין כל הזמן שאנחנו בבית משפט ויש הסכם מזונות.ויש לו פסק בית דין. ואני יכולה קצת לנשום.

זה הררי הכביסות הבלתי נגמרות וערימת הכלים על השיש.זה למצוא זוגות גרביים ואם כיבסתי את המכנסיים היחידות שהוא מוכן ללבוש. ואיפה הוא שם את הכובע שלו כל בוקר מחדש.

זה מקרר שמתמלא במגנטים שהם רק שלנו. הוא כבר לא שם.זה בית חדש שריק מזכרונות ממנו. ומיטה שהיא רק שלי.ולא קרה בה שום דבר נורא.

זה להיות רק אני והם. והם ואני. ולנשום. לשמוח. לרקוד במטבח ולשיר עם הכלים. לשתות כוס יין (ב17.50 ש"ח לבקבוק) בסוף היום שהם ישנים, לראות חסרי בושה ולצחוק בקול. זה להבין שבחרתי בעצמי ובחרתי נכון.