הרבה זמן לא כתבתי על התוכן של הפגישות שלי.
אנחנו מדברות על המוות הקרוב.
אני לא מבינה למה זה מפעיל אותי כל כך.
"יש לנו את אותו תאריך לועזי של יומולדת. 3/5. אני לא חושבת שהיא תחזיק. היא כנראה לא תחגוג 5. העברי שלה זה כ"א אייר. היא נולדה חודש אחרי הילדה שלי."
בעבודה שלי,עם האוכלוסייה שאני עובדת איתה, הייתי כבר בהרבה הלוויות. רובם היו מבוגרים,חיו חיים מלאים ומשמעותיים ונפטרו במיטה שלהם בבית,מוקפים במשפחה. אחת הגדילה לעשות ומתה לי במשרד. אבל עם הרוב, זה בסדר. זה חולף.
פה, איתה, זה קרוב לי מדי. שנתיים שאני מטפלת בבירוקרטיה של כל התהליך. ואיך אפשר להשיג החזרים מטיפולים בחו"ל רומא וברלין.
והמוות שלה. הגסיסה שלה. כל האישורים לתרופות שלא מותאמות לגוף כזה קטן ורק שלא תסבול.
הבת שלי חברה שלה. הייתי צריכה להגיד לבת שלי שחברה שלה הולכת למות.
"איך היא הגיבה?"
היא שאלה מה עושים. מה עושים אחרי שהיא תמות, אז עניתי שהלב מפסיק לעבוד,שהמוח לא עובד ושלוקחים את הגוף לבית כנסת ומכסים אותו בטלית,היא לא תראה את הגוף. אומרים עליה דברים טובים וכמה אהבנו אותה ואז לוקחים את הגוף לבית קברות,חופרים בור, ומניחים אותה בבור ואז מכסים. ומקשטים בפרחים.
היא שאלה מה המשפחה שלה תעשה אח''כ, אז עניתי שהם יהיו מאוד עצובים, והם יישבו בבית שלהם שבוע שלם, יהיו קרובים לרצפה ולא ירצו להכין לעצמם אוכל לטפל בעצמם,הם ירצו להיות עצובים ולהרגיש את הכאב שלהם ואנחנו נעזור להם. נודיע ונביא אוכל ונדבר עליה.
"מתי את חווית מוות קרוב? באיזה גיל? "
גן חובה. תאונת דרכים ,בליל שבת.
הפנים שלי מלאים דמעות.
כוסאמק.
אני לא מסוגלת להמשיך.