אתמול סיפרתי לבת שלי שעוד לא חגגה 5, שחברה שלה מהגן נפטרה.
היא בקושי הייתה בגן בשנתיים האחרונות, אבל כשהיא הייתה חזקה מספיק, היו באים 2-3 ילדים מהגן עם ליווי של גננת לשחק איתה אצלה בבית. היה צריך להיות לא חולים ולא מנוזלים כדי לשמור עליה, אבל חוץ מזה לשחק איתה רגיל.
הבת שלי, הייתה נבחרת הרבה פעמים, בעיקר כי היא הייתה בין היחידות שלא התייחסו לצינורות של הזונדה או לתיק החמצן, והייתי עדיין רבה איתה על במה משחקים.
אחרי שהבינו שזה הסוף,לפני שהגוף נחלש דווקא טיפה התחזק כי הפסיקו עם התרופות והכימו היא אפילו הלכה לגן לכמה שעות כל יום במשך שבוע. ואז התחילה ההידרדרות.
הלב הקטנה שלי אמרה שזה לא פייר שהיא מתה כי היא רק ילדה ואיך סבא הוא יותר זקן ובכיסא גלגלים והוא לא מת?!
היא בכתה. ואני בכיתי איתה ביחד. ואז הצטרפו האחים שלה.
ואמרתי שזה באמת מאוד עצוב ומאוד קשה.
היום הייתי בהלוויה. ההורים היו מלאי אמונה ומעוררים התפעלות והשראה. אמרו תודה על הזכות להיות הורים שלה לכמעט כמעט 5 שנים.
אני מסתכלת על האלונקה ששוכבת הרחבת בית הכנסת, גוף כזה קטן מכוסה בטלית.
בוכה את חיי.
לא מסוגלת לדמיין את עצמי באותו מעמד. מסרבת בתוקף.
בהמשך היום ,אוספת את הקטנות שלי מהגן ומסניפה את הכל. הריח,התחושה,הדרישה לגלידה כי חםםם ,ונפל לי, וקיבלתי מכה ומה קרה היום בגן.
ותודה לאל. על כל הצרות שלי. שלא כוללות את מחלקת אונקולוגיה ילדים בשניידר.
ושרק נהיה בריאים.