הנעול שלי, נעול הרבה מאוד פעמים, המון זמן. זה הופך את הסקס אחר כך לטוב יותר.
הרצון שלו לגעת, לחפון, לזיין אותי ולפרק תאמאמא שלי גדולים בהרבה.
בזמן שהוא נעול הוא מתחנן שאשחרר אותו. אבל לא ולא אדוני, אתה תלמד שעבור משהו טוב צריך לחכות. כשהוא מבין שלא ישוחרר התחנונים משתנים והוא מבקש כמעט בבכי שאגמיר אותו. לא תמיד יש לי כוח, זה לוקח זמן, הרבה יותר מאם היה משוחרר. צריך לאונן לו או להרטיט אותו עם ויברטור ואני שונאת את תחושת הרטט ביד שלי, בעיקר כשהוא מתנגש עם המתכת של הכלובון ואז התנועה הרוטטת סוג של חזקה יותר.
אז אם כבר הסכמתי לעשות, סימן שיש עוד זמן עד שישוחרר ולא אכפת לי שיגמור ויבזבז את הפורקן הזה כי ברור לי שעד שישוחרר שוב יבנה את הכמיהה אלי.
לרוב אני מתחילה לעשות לו ובשלב מסויים שהרטט מוציא אותי מדעתי אני נותנת לו את הויברטור שיעשה לעצמו. בזמן שהוא עושה אני מלטפת אותו, מתחככת בו וגונחת כמובן. אני כל כך נהנת לראות אותו ככה. נהנה, ועושה משהו שהוא כל כך אוהב ורוצה.
אבל גם לזה יש גבול.
וכאן מתחילה ההשפלה.
ברגע אחד אני מחליטה להקציב לו דקה שבה הוא יכול להמשיך להרטיט את עצמו ולגמור. ברור לי שהוא לא יגמור. ובכל זאת, הספירה לאחור והמבט המבועת שלו כשהוא מבין שאם הוא לא גומר יקח עוד המון זמן עד שיתאפשר לו שוב זה משהו שאין שני לו.
הפחד הזה והרצון לגמור למרות הכל. והוא אף פעם לא מצליח. הזמן מלחיץ אותו. אני יודעת את זה ולכן סופרת לאחור בכל פעם. דקה שלמה.
ממש לפני שנגמר הוא מבקש הארכה. בפעם הראשונה שזה קרה הסברתי לו שאם הוא רוצה לבקש הארכה הוא צריך לבקש כמו שצריך.
בדיוק כמו שפונים למפקדת.
"הקשב המפקדת אפשר הארכה?"
בחלק מהמקרים אני מסכימה והפרצוף שלו מיד מתרכך בתחושת הקלה. בחלק מהמקרים אני לא מסכימה והוא הולך לישון חרמן עם ביצים מלאות שכמעט הרגישו את ההתרוקנות וכעט נידונו להישאר מנופחות עד הפעם הבאה.
וכמה שזה מחרמן לראות אותו מתוסכל. לקחת את הויבטור, לנעול בקופסא ולהתחיל לחפון לו את הביצים. ללחוץ חזק ולהכאיב.
אתה תלמד לעמוד בזמנים אדוני.
ואם לא, אתה תמשיך להרגיש מושפל ועלוב.
