אז,
בעקבות שינויים רבים כאלו ואחרים החלטנו להפסיק עם הכלובון לתקופה.
התקופה היתה ארוכה מאוד, כמעט חצי שנה.
הרבה ימים, מעט סקס.
בשבועיים האחרונים התחלנו לשמוע פודקסט שנקרא סימנים. אחלה פודקאסט, אממה.
אני יצאתי ממנו עם רגשות מעורבים. הבנות שמעבירות את הפודקאסט הן "קיצוניות" במרכאות כי זה פשוט רחוק מאוד ממני. ובכל פרק ששמעתי פתאום עברה בי המחשבה האם אני בכלל BDSMית? כי אני אומנם מאוד בהתחלה אבל הכיוונים שעליהם הן מדברות רחוקים שנות אור ממה שאני עושה כרגע.
בכל אופן, בפודקאסט הן דיברו על שאלון גבולות שהלכנו לעשות ובזמן שעשינו אותו הנעול שלי גילה כמה אני שרמוטה ואני גיליתי שיש לו המון גבולות אדומים. מעניין.
עוד לא סיימנו את השאלון אבל הגבול האדום שלי נכון לכרגע הוא אחד, נשימה. אני רוצה לנשום. לבד. אפשר לחנוק, אבל לא ואקום וכו'.
הגענו לשעה 8 וחצי בערב ובמקום ללכת ולחגוג במימונה או לאכול מופלטה הנעול שלי פסק.
"אני רוצה להזדיין עכשיו"
וכך היה.
הזדיינו בסקס פרוע ביותר על הספה.
כשהלכתי לישון הוצאתי את הכלובון והנחתי לו על הכרית.
הוא נשאר למרוח את הזמן, התגלח, התקלח. עד שהגיע למיטה כל מה שעבר לי בראש, אני מקווה שחלק מהמריחות שלו הן אוננות כי הוא לא יודע מה מחכה לו, שהוא הולך להיות נעול וכמה זמן.
הוא היה מופתע מאוד כשהגיע למיטה וגילה שהוא צריך להינעל.
קצת ניסיונות לדחות את הקץ אבל הגברת שלכם עמדה על שלה והמפתח אצלה. היא חמה, שלא לומר בוערת.
לעומת זאת, אצלו... איך נאמר? יש קור מתכתי כבד.