לפני 7 שעות. יום ראשון, 31 במאי 2026 בשעה 15:41
במהלך השנים יצא לי לתהות, פעם או פעמיים, האם אני בכלל שייך לעולם הבדס"מ.
כניעה בכלל, וכניעה גברית בפרט, קשורה כמעט אוטומטית לכאב, להשפלה ולפטישים ספציפיים כמו כפות רגליים. אבל מה קורה כשאתה מוצא את עצמך מחוץ למשוואה הזו?
אני, למשל, לא חובב כאב, לא מוצא שום עניין בהשפלה, וכפות רגליים אף פעם לא עשו לי את זה.
המשיכה שלי לעולם הזה היא בהתמסרות, ברצון להיות קשור, חסר אונים, כלי משחק בידיה של אישה שיודעת בדיוק מה היא עושה. היא זו שמנווטת, שמשחקת, שמגרה, שמתגרה, שנוגעת ומחליטה אם ומתי תגמור. בעיניי, המתח הזה, שבין הציפייה לחוסר הידיעה, חזק פי אלף מכל ספנק.
משום מה, קל לנו יותר לתפוס שליטה דרך כאב, וקשה לנו לתפוס שליטה מבוססת עונג. אבל שם בדיוק (שוב, בעיניי) נמצא הכוח האמיתי – היא לא שולטת בסבל שלי, היא שולטת בעונג שלי.