עד שזה מגיע....

במשך שנה אתה בונה לעצמך קירות,שם גג,מטפל,משקיע
כל הזמן הפנוי שיש לך הופך להיות זמן להשקיע עוד קצת,
לתת עוד קצת,לשפר עוד קצת,במשך הזמן המקום הופך להיות הבית שלך
אתה קורא לו בית,אתה מרגיש בבית,מתנהג כמו בית ודואג כמו לבית
אתה נקשר למקום,לקירות,להווי,וכל מה שקורה שם הופך להיות חלק ממך
לבוא מוקדם ולהשאר עד מאוחר,לא כי אתה חייב כי אתה ממש רוצה,
הדאגה שהכל ילך כמו שצריך,שהכל יזרום על הצד הטוב ביותר
זה לא בית? זה לא חלק ממך?זה לא משהו שאתה מכור אליו?
אז למה עכשיו אתה לוקח לי אותו?
למה אתה מנסה לשכנע אותי ששם יהיה יותר טוב?
קשה לי בנאדם,למה אתה לא רוצה להבין?
אני אוהב אותך ותמיד אהיה איתך,אבל קשה לי וכואב לי
אני לא מזלזל ב"שם" אני בטוח שיהיה מקסים ואולי אפילו יותר טוב
אבל בפנים ניקרע לי הלב,קשה לי לחשוב שאת "זה" אני אעשה "שם"
ולא פה..
אני מרגיש כאילו לוקחים לי את הבית שאני אוהב ורגיל אליו
ואומרים לי שזה יותר לא הבית שלי..
אני ממש עם דמעות בעינים,באמת שקשה לי...
אני מצטער בן אדם,אבל קשה לי,אתה לא מבין כמה קשה לי.
סליחה,אבל ככה אני מרגיש.