יותר שכל ממזל

הוא תפס לי את העין בשניה שנכנסתי לחדר. סביבון קטן וירוק מזכוכית, בלי אותיות, מבריק כזה.

זה אף פעם לא היה המשחק הנבחר בשבילי אבל האחד הזה היה מיוחד.

כל כך רציתי לקחת אותו אליי, לסובב אותו ולראות איך האור נשבר בתוכו ונשפך על הכורסה הלבנה אבל כל פעם שנגעתי בו, הוא זז.

הוא זז והתרחק ממני כאילו היה מקולל, כאילו היה נשבר אל מגע יד אנושית אז עזבתי אותו. רק בהיתי בו דקות ארוכות ונתתי לו להיות וככל שבהיתי יותר רק רציתי אותו יותר.

שום דבר לא הפך אותו לשלי. שום דבר לא הבטיח לי שברגע שאצא מהחדר הוא יישאר שם, יחכה לפעם הבאה שנשחק.

ופתאום קלטתי קטע מעצבן, כל הזמן הזה כל המחשבות האלה עוברות לי בראש ואני בכלל אמורה להקשיב והוא יודע את זה. איזה מן פסיכולוג שם חפץ כזה נוצץ על השולחן?

הדבר היחיד שלקחתי מהפגישה הזאת זה סביבון ירוק, מבריק ויפה.

עכשיו נראה אותך מבלבל אנשים בעלי הפרעת קשב וריכוז. מניאק.

נ.ב-

מה אם הוא כאן בכלוב והוא יודע שלקחתי לו את הסביבון ועכשיו הוא יקרא את הבלוג שלי ויבין שאחרי 6 שנים הוא מצא את האבדה?

צחוקים.

שלח הודעה אם אתה כאן, אני אחזיר לך אותו, מבטיחה.

אה ואני עדיין חושבת שאתה מניאק.

תודה שראית שאני דוחפת את עצמי לקצה.

תודה שראית שקשה לי.

תודה על החיבוק.

כמו שאמרתי לך, אני שמחה יותר כשהאדון שלי גאה בי. לפעמים הגבול מתטשטש כשאתה מסתכל עליי ככה.

עכשיו השרירים שלי קשים והראש שוחה בערפל וזה לא שרע לי, פשוט מוזר.

כל הגוף שלי כואב.

לא הייתי צריכה להסתובב בעיר כל הלילה. הייתי צריכה לתת לדברים לשקוע, להיספג.

חשבתי שאני חזקה יותר.

אני מבטיחה להשתפר.

היא מחכה לי בבית, נוטפת, קוראת לי בשמי.

כמה שבא לי לפתוח אותה, לשמוע את החמצן נפלט ממנה ולדעת שעכשיו יהיה כיף יותר, כמה בא לי להצמיד שפתיים ולטעום.

היא צלולה, אדמדמה, ישראלית קלאסית.

היא זולה וזה מתאים לי.

בירה טובה.

זה בסדר שזה נגמר.

האמת הגולמית היא כואבת וכך גם הסוף הנראה לעין אבל העין צריכה להישיר מבט.

אי אפשר להסתתר מאחורי מסך המילים היפות.

יש יותר מידי ללבן, מעט מידי לצנזר, יש מספיק משקעים.

נשאר רק לומר-

תודה.

יש בה קסם.

אולי זה בגלל שהיא לבשה מעט מאוד ביום שהכרנו ואולי זה הרום שמדבר במקומי אבל וואו... יש בה משהו.

יש לה שכל והוא אפל ומורכב וזה שואב אותי, יש לה אופי והיא לא מתביישת להראות את כולו ויש לה סקס אפיל מטורף.

ברגעים כאלה אני מקללת את אמא טבע שגרמה לי להימשך לנשים.

אתן מפחידות רצח.

אנחנו מפחידות רצח.

אני אוהבת את זה.

בעת ליל קיץ עוד לוהטת האדמה ומסרבת להיכנע אל הירח.

זעמה הלבנה וביקשה אמונה והביאה עמה נכשולים.

שטפו הגלים את חולות המדבר וצונן הוא בעת ליל הקיץ.

הרי טוב לאדמה תחת אור הלבנה כי השמש הכבידה מידי.

זו דרכו של הטבע.

כשהגלים נרגעים והמפרשים יורדים,

כשהרוח שקטה והגאות עולה,

כשמתגלה מקום שבו אפשר לנשום,

כשאין ספק ואני יכולה להתנתק,

כשהשמיים בהירים מתמיד,

כשטוב מידי וזה מפחיד,

אז אני יודעת שאני בבעיה,

זכרונות מן העבר יהיו לראיה.

אני לא כאן כדי להרוס ולתת לכל מה שנבנה לקרוס,

למדתי היטב על בשרי ובעיניי ראיתי את שעוללה רוחי,

הפעם לא אתן לה, הפעם זה משהו אחר,

הפעם אני חזקה יותר ממנה והפעם היא זו שתוותר.

תני לי יד ונצא יחדיו אל מסע העונג הטומן בו סודות ופחדים.

נתגבר על כולם ואגלה לך את רזי העלטה.

כשאביט בעינייך אצלול אל נהר ירקרק ושיערך הזהוב ינצנץ בין רגליי, זה הוא מקומך, ילדה.

אולי את נמצאת בדימיוני ברגעים אלו ואני בשלך וזה בסדר, כל דבר מגיע ברגע הנכון לו,

ועדיין,

המבט של אדוני כשאעניק לו אותך...

אני משתוקקת אליו כל כך.

לא ידעתי כמיהה מה היא עד שלא נותר בי חור אחד שלא עשית לשלך.

אני מביטה במראה ואתה מביט בי חזרה והמחשבות שלי מדברות בקול שלך.

בבקשה אדוני אחוז בצוואר שלי שוב, אחוז בי חזק עד שארגיש את החיים מתנדפים ממני, אני רוצה שתגרום לי לפחד לאבד אותם,

אני סומכת עליך.

בבקשה קח את השוט שלך, אני רוצה שתצליף בי עד שאפול ארצה ולא אוכל לקום, אני יודעת שאתה קשוב אליי.

אתה יכול לגרום לי לצעוק, לגרום לי לבכות, אפילו לפקפק בכל מה שאי פעם ידעתי,

רק לך אני מרשה.

אתן לך להשתמש בי בכל דרך שתרצה, אני יודעת שאתה לא תפגע בי, שכדאי לי להיות טובה.

אני מניחה את גופי על המזבח עבורך אך אין זה קורבן אלא מנחה.

אני שייכת לך.

אין זו חרטה.

משקל כבד מחזיקה ההחלטה שעליי לבצע.

פומו תוקף אותי כיאה למוח הכמעט מפותח לגמרי שלי וגם זה שיקול.

הפעם יש השלכות.

הימים הקרובים טומנים בהם אמת לגביי.

אני עוד לא יודעת מה היא.

אני לא רוצה לגלות.