הוא תפס לי את העין בשניה שנכנסתי לחדר. סביבון קטן וירוק מזכוכית, בלי אותיות, מבריק כזה.
זה אף פעם לא היה המשחק הנבחר בשבילי אבל האחד הזה היה מיוחד.
כל כך רציתי לקחת אותו אליי, לסובב אותו ולראות איך האור נשבר בתוכו ונשפך על הכורסה הלבנה אבל כל פעם שנגעתי בו, הוא זז.
הוא זז והתרחק ממני כאילו היה מקולל, כאילו היה נשבר אל מגע יד אנושית אז עזבתי אותו. רק בהיתי בו דקות ארוכות ונתתי לו להיות וככל שבהיתי יותר רק רציתי אותו יותר.
שום דבר לא הפך אותו לשלי. שום דבר לא הבטיח לי שברגע שאצא מהחדר הוא יישאר שם, יחכה לפעם הבאה שנשחק.
ופתאום קלטתי קטע מעצבן, כל הזמן הזה כל המחשבות האלה עוברות לי בראש ואני בכלל אמורה להקשיב והוא יודע את זה. איזה מן פסיכולוג שם חפץ כזה נוצץ על השולחן?
הדבר היחיד שלקחתי מהפגישה הזאת זה סביבון ירוק, מבריק ויפה.
עכשיו נראה אותך מבלבל אנשים בעלי הפרעת קשב וריכוז. מניאק.
נ.ב-
מה אם הוא כאן בכלוב והוא יודע שלקחתי לו את הסביבון ועכשיו הוא יקרא את הבלוג שלי ויבין שאחרי 6 שנים הוא מצא את האבדה?
צחוקים.
שלח הודעה אם אתה כאן, אני אחזיר לך אותו, מבטיחה.
אה ואני עדיין חושבת שאתה מניאק.