נייר ממוחזר

אני לא יודעת מה אני רוצה להיות כשאהיה גדולה, אני רוצה ללמוד איזה תואר אבל לא יודעת מה ואיך להתחיל עם זה, יש יותר מידי אפשרויות.

לפני זה אני רוצה לטייל, את הטיול הגדול של אחרי צבא מעולם לא עשיתי, היינו בקורונה ואז היה מינוס גדול בבנק ואז מלחמה והחיים פשוט המשיכו. עכשיו אני חולמת על טיול לא גדול, בינוני כזה של חודשיים סביב אירופה, אולי אחרי זה ה- "אאוריקה" תבוא.

אני לא ממהרת, פשוט רוצה לממש את עצמי בעולם, כמו כולם. אבל בסוף אם רוצים משהו צריך גם לדעת להניע.

משהו כמו שנה וחצי אני בעצם רק עובדת, בלי ללמוד, בלי לטייל, בלי שום שינוי משמעותי. אני לא רגילה לזה, אני רגילה להסתגל לדברים חדשים מהר אבל לא להסתגל לשגרה, זאת מיומנות שאני לומדת אותה עכשיו. קשה לי לעשות כל יום את אותם הדברים, הזמן הזה עכשיו הוא חלק גדול וחשוב בהתפתחות האישית שלי.

איפה אני אהיה בעוד שנתיים? בעוד חמש שנים? בעוד עשור?

אין לי שום כיוון או מחשבה ברורה שמראה לי את העתיד שאני רוצה לעצמי. נראה לי שזה דווקא הסימן הכי בולט שהמקום שאני נמצאת בו עכשיו הוא הייעוד שלי. או שלא, וכל הבולשיט הזה לא מעיד על כלום, ואם משעמם לי ואני רוצה לעשות משהו אחר אז אני צריכה פשוט לעשות את זה. 

אני לא מרגישה את עצמי לאחרונה, הלכתי לאיבוד ונעלמתי לתוך המציאות היום יומית, ואין דרך חזרה. יש רק ללכת קדימה או לעמוד במקום, וזאת הבחירה היחידה.

נשארתי בבית בערב חג הפסח. שרתי "די דיינו" לשני החתולים שלי והם ברחו מהחלון.

עבדתי עד מאוחר ולא הספקתי לאוטובוס.

קושייה אחת נשאלת: למה אוטובוס?

והרי לכם תשובה: הרכב שלי שבק לפני כמה חודשים ואני גם ככה בשלילה.

אז נשארתי בבית, לא נורא.

ממילא מלחמה עכשיו, "מסוכן בדרכים".

כל מקום הוא מסוכן אם דווקא אותו מפציצים.

אבל כל עוד כולם בסדר, זה הכי חשוב.

אני אסתדר בלי להיות בסדר, אמצא לי פינה שקטה שבה אוכל להשתכר. אחזור הביתה ובטח אהיה קצת עצובה, כי זה היה לי חשוב אבל לא נורא, זה טוב להרגיש רע לפעמים.

גם דוד יובל שם בדוי נפטר שלשום.

עליו השלום.

אבל המשפחה כבר ספדה את נשמתו מוקדם יותר היום, בכל מקרה לא הייתי מספיקה.

אז בגדול כולם בסדר חוץ ממני ויובל שם בדוי. אבל לא נורא, אני וכנראה גם הוא בסדר משלנו בלית ברירה.

לא נראה לי שליובל שם בדוי זה מפריע. 

גם לא נראה לי שהשדים כועסים עליי בגלל שיש לי בעיה עם ניהול זמן.

סתם באסה, זה הכל.

אבל כולם בסדר, כולם חיים. חוץ ממני ודוד יובל שם בדוי, עליו השלום.

מקווה שלפחות הגפילטע טוב בגיהינום.

התחלתי את דרכי בעולם שלנו כבר ברחם אימי. כאילו היה ידוע מראש שמשהו הולך להידפק שם.

המודעות המינית שלי התפתחה מוקדם, אבל זה לא בהכרח אומר שהיה קל למצוא את הדרך.

הפעם הראשונה הייתה חמודה, הרגשתי מוכנה למרות שהייתי צעירה מאוד ולא התחרטתי אז ולא היום, אבל זה היה ונילי כזה ומיסיונרי, משעמם, רציתי עוד ולא הבנתי מה חסר לי. הוא היה עדין איתי, לקח את זה לאט ושאל אם אני בסדר, רציתי שהוא יחנוק אותי והתביישתי לבקש, זה היה ממש מקסים.

אחרי שחציתי את הגשר הזה אז היה קל יותר להבין מה אני אוהבת, מה עושה לי את זה, מה כואב טוב ומה כואב רע. באופן טבעי נתתי לצד השני לקבוע, כי תמיד הייתי כזאת באופן כללי, כי ככה למדתי לקבל את מה שאני רוצה.

חשבתי שאני עצלנית ואולי בגלל זה לא בא לי להחליט, שגם זה נכון אבל זה חלק קטן מהעסק. לאט לאט הכאב הפך לחלק בלתי נפרד ואז הבנתי - אני אוהבת את זה. אני לא סתם אוהבת לשכב לי להנאתי בזמן שמזיינים אותי חזק, אני באמת רוצה את הכאב, את ההשפלה, השליטה בי היא חיונית ובלעדיה אני אובדת עצות.

זה הפחיד אותי.

אז מצאתי הנאה גם בשליטה מהצד שלי, התנסיתי ושלטתי והכאבתי לא מעט, וזה תמיד הרגיש כמו תחפושת.

פעם קראתי לזה "אלטר אגו". היום אני רואה את זה כמנגנון הגנה. הייתי צריכה לשמור על עצמי מאנשים שמנצלים את הכוח שאני מוסרת לידם, וזה היה שיעור ארוך שאת הלקח שלו למדתי ממש לא מזמן:

אני תמיד בשליטה, גם כשלא.

אני תמיד יכולה לקום וללכת, אף אחד לא יכול לגרום לי לעשות שום דבר שאני לא רוצה, ואם היו מקרים כאלה בעבר זה כי אני לא ידעתי לשים את הגבול. לא תמיד ידעתי איפה הגבול נמצא וגם אם כן, לא תמיד ידעתי שמותר לי להציב אותו.

עכשיו האלטר אגו שלי, מנגנון ההגנה, התחפושת, איך שלא אקרא לזה, הדבר הזה כבר לא רודף אותי. אני לא מרגישה צורך לשלוט ביחסי מין כדי להצדיק את הסטייה האמיתית.

אני פשוט נשלטת, בטוחה בעצמי מספיק בשביל להודות בזה, וזה לא תמיד היה ככה אבל זה בסדר. זאת דרך חתחתים ארוכה ותלולה עם הנוף הכי יפה בעולם, והשביל שלי נסלל בעודי צועדת בו, ועליי לברור בקפידה את העוברים ושבים בו, וזאת בדיוק הנקודה.

אני זיינתי אותו.

אני ניצלתי את זה שאני שיכורה כי אז אני לא מתביישת להודות שאני מתפשרת.

הוא חשב שהסיטואציה אחרת, הוא לא באמת רצה ממני שום דבר מעבר לזה אף פעם. אני תמיד ידעתי את זה, וזה בסדר. אבל הפעם השתמשתי בזה לטובתי.

וטוב שכך, כי למה לי להתבייש? מותר לי להנות ממגע וקרבה גם אם זה בצורה הכי שטחית שיש, מותר לי כמו שמותר לכולם.

אולי זה מה שמרגיש "לא בסדר".

הוא הרי חושב שהוא זכה כשהוא מצא אותי שיכורה וזקוקה לחיבוק. הוא פשוט לא ממש מבין שגם אז וגם עכשיו וגם לפני כן, כל מה שהוא מצליח לקבל ממני זה אך ורק מה שאני מוכנה ורוצה לתת.

אז אין פה "ניצול" לדעתי, שני הצדדים מודעים, אחד מאיתנו פשוט מודע קצת יותר.

אתמול בערב הייתי שיכורה. לא סתם מבוסמת אלא ממש שיכורה. לא השתכרתי ככה הרבה זמן והאמת שזה היה די מרענן, עד שהשעות הקטנות הביאו איתן איזה חושך מסוים.
הבר נסגר וכולם הלכו הביתה וגם אני, אבל לא רציתי להיכנס פנימה, רציתי לשבת בחוץ ולהמשיך ללגום מכוס היין למרות שכבר לא ממש היה כדאי.
ניסיתי לטלפן לחברה ואז לחברה אחרת אבל הן חרפו להן במיטותיהן החמות, ובצדק, למה להן לצאת אל הקור?
אז שלחתי הודעה לחבר, הוא פשוט הגיע.
לא הייתי צריכה להגיד שום דבר מיוחד, הוא בא כי הוא רצה לבוא, אין לו צורך בתירוצים.
זה פשוט גרם לי לתהות.
תבינו, לא הרבה קורה שאני מתקשרת לאנשים באמצע הלילה בשביל תמיכה רגשית.
לא הרבה זה אומר לא בכלל.
אני עובדת על זה, לדעת לבקש עזרה זאת מיומנות ורגעים מחורבנים כאלה הם תרגול נהדר.
בכל אופן, תהיתי. בהיתי בתקרה וקצת נרדמתי וכשהתעוררתי הבנתי מה הפואנטה של כל הדיון הפנימי המתמשך הזה - והפואנטה הזאת כבדה לי קצת.

אני שוב מבינה שלכל דבר יש תנאי, ושלא תמיד יש לי תמורה לתת, ושבנקודות האלה, בתחתית (pun intended), כל אדם לעצמו.

חברות שלי אהובות עליי מאוד, אבל כשהמצב עגום לא תמיד יש לי על מי לסמוך. מצד שני כנראה שאם הייתי מקבלת טלפון בלילה מחברה הייתי עונה אבל היי, זאת רק אני, ומי אני שאשפוט?

מה שכן בטוח זה שאפשר לסמוך על הידיד שמנסה לזיין אותי כבר שנה וחצי שיבוא בכל שעה שבה אבקש.

אז רגע, אם בעצם קיבלתי את מה שרציתי וזה היה כיף ונעים ומוכר, למה זה מרגיש כאילו זה היה אמור לעשות את ההפך?

אני ממש רוצה לכתוב אבל אין לי על מה, אז אני כותבת לשם הפורקן. זה לא ממש משנה מה אני כותבת, לא אכפת לי אם זה נשמע יפה או מיוחד, זה לא אמור להיות מעניין.

זה לא "אמור" להיות כלום.

אז אני כותבת, סתם, כי בא לי. אולי ככה תבוא המוזה ויצא לי משהו טוב.

או בינוני.

או גרוע.

רק שיצא, מה שזה לא יהיה שמצטבר בי שאני לא יודעת להגדיר, אין לי מילים בשביל זה חוץ מאלה.

זה קצת עוזר, ממש עכשיו ברגע הזה אני מרגישה הקלה אבל גם היא לא מוגדרת. זאת הקלה שגם לה יש משקל.

אני לא חושבת שיושב עליי משהו לא מוכר.

אולי זאת השגרה? יכול להיות שזה משהו חדש, כשאני חושבת על זה.

אף פעם לא הייתה לי תקופה כל כך ארוכה שלא קרה בה כלום. אף פעם לא חייתי שבועות שלמים בלי איזה קרייסיס. אולי זה מה שמציק לי? השעמום?

אולי מה שמציק לי זה לא רק השעמום אלא הצורך שלי בו, ההבנה שמתישהו צריך לבנות בסיס ושאולי אני לא מוכנה לזה עדיין, ולמרות שאני לא מוכנה אין לי ברירה? 

בכל מקרה, אני כותבת. גם אם זה כל מה שיש, גם אם זה לא מיני, לא מרגש, לא עושה שום הבדל בשום דבר ואף אחד לא יתחבר לזה, גם אם נראה לי שזה מטומטם או תפל, גם אם אני שונאת את זה.

לפחות זה בחוץ, ניסיתי, עשיתי משהו.

לא הכל צריך להבין.

בריאת האדם

והאישה מצלעו

למען הסר ספק, שהיא חלק ממנו.

טרם הגירוש,

טרם היאוש,

הוטל עליה עול הבחירה-

לדעת הכל או לחיות בעלטה?

לו רק הייתה יודעת את גורל חפזתה

אולי הייתה אומרת-

"לא תודה"

אבל היא לא העלתה זאת על דעתה

כי עוד לא חטאה ועוד לא פיתתה.

---

והנה מאז נאלצים אנו לסבול

עד סוף ימינו הדלוחים,

בגלל נחש בעל זימה וזונה של תפוחים.

וכעת נותרת שאלה בין הפסוקים-

איך לעזאזל את הדעת מחזירים?

לרוב כשאנשים מדברים על "סוף העולם", הם בעצם מתכוונים לקץ האנושות. אנחנו רגילים להיות המין השולט, אין לנו באמת אויבים בטבע, הסחות דעת כאלו ואחרות גורמות לנו לחשוב שאנחנו חשובים אבל האמת היא-

זה אגו.

כדור הארץ יהיה פה, אולי לא הרבה אחרי שנתאדה אבל הוא לא תלוי בנו.

זה שהאנושות, הסדר החברתי, הכלכלה, הממשל, כל השטויות האלה יחדלו מלהתקיים, זה לא אבסולוטי. זה לא "סוף העולם".

המין השולט לעיתים נוטה לחשוב שבלכתו מהעולם הכל חדל יחד איתו, אבל העולם ממשיך להסתובב סחור סחור, שנה אחרי שנה, גשמים ושרבים ורוחות עזות לא ינידו אותו ממסלולו. 

הקץ שלנו קרב ובא, כל רגע שעובר זה קרוב יותר, אבל הוא נקודתי, קטן, משפיע מעט על הסובב אותו.

הקץ האמיתי ידרוש הרבה יותר מזה בשביל להגיח מן הצללים ולשאוב הכל אליו, הכל מהכל עד עלטה מוחלטת ושיטיון הבריות שנותרה בהן עוד רוח חיים.

זה מה שאני אוהבת לצייר.

בעמידה, בשכיבה או ברגליים מפושקות,

מתחת לחצאית או הישר אל מול המחשוף,

בידיים פרושות מעלה, לצדדים או אחורה...

בכל דרך אפשרית,

בדרכים שעוד לא הגשמתי.

זה לא ארוטי... לא תמיד. אני פשוט אוהבת לחשוף אותן, לקלף מהן את השכבות עד שרק האמת גלויה.

אני רואה בגוף האישה כוח מיני חזק אבל זה לא רק זה, אני לא יודעת איך להסביר. זה אלגנטי, מעניין, מושך את תשומת הלב מכל הסיבות הנכונות.

אני חושבת איך הייתי אוחזת בגוף שעל הנייר כאילו היא ממש כאן, העור שלה חם ורך, האצבעות שלי יוצרות גומות בשכבות העדינות שלה.

אני מדמיינת את המרקם, את אור הנרות הנשפך על קימוריה, את הריח שלה...

אני פשוט אוהבת לצייר נשים עירומות, מכל מיני זוויות, ולכל מיני מטרות. את חלקן אני כבר יודעת ואת חלקן אני עוד מגלה אבל לאוסף שלי זה לא משנה.

בסוף כשהכל מתנקז לפרקטיקה, זה פשוט כיף לי. אני אוהבת ציצים, תחת, בטן תחתונה קצת בולטת כזאת. כולם אוהבים נשים עירומות. אבל נראה לי שאני במיוחד.

כשהייתי בת 9 או 10, אמרתי לחברות שלי ש-

"לא כזה אכפת לי אם יאנסו אותי".

ישבנו על המדרכה ליד הכיכר השניה בקיבוץ, שוחחנו כהרגלנו על ההיא ועל ההוא, ומפה לשם הגענו לזה שאחד מחברי הקיבוץ הוא פושע מין מוכר לרשויות ושלא כדאי ללכת בשדרה ההיא כי שם הוא גר.

אמרתי להן שאני לא ממש מפחדת, שאם הוא יאנוס אותי אז לא אלחם כדי שזה ייגמר כמה שיותר מהר.

מן הסתם לא הבנתי אז את החומרה והעוצמה של חוויה כזו. עוד לא הייתי מפותחת מינית ומבחינתי זה היה על אותו משקל של שוד לא מזוין או פריצה לבית.

זה משהו שידעתי שהוא רע ולא אמור לקרות אבל יכולתי להתמודד איתו.

אני לפעמים נזכרת בשיחה הזאת, באותה קלות שבה אפשרתי לכל אדם לעשות בי כרצונו ובניגוד לרצוני, באופן קצת דומה להיום אבל ממש אחרת.

אני מפחיתה מגודל הכאב, גם אם זה יותר מידי.

אבל הסבל הוא שלי, הרווחתי אותו. אף אחד לא כופה עליי לכאוב. העצב שקיים בי לא מגיע מגורמים חיצוניים, הוא פנימי, עמוק ושורשי.

אני יכולה ללמוד המון מעצמי הקטנה.

ההבדלים בנינו עצומים אבל כשאני מסתכלת במראה אני רואה אותה, לפרקי פרקים. שברים ממנה לפעמים פוצעים אותי אבל עדיין, אני שלמה. היא לנצח תחפש את החלקים שהיא איבדה.