לד' מהאייקידו.
אתה מבוגר ממני, אני מנחשת שיותר מדי. אתה לא מכוער, אתה גם לא מלך היופי. המראה שלך די גנרי, אם היית עובר לידי ברחוב אולי לא הייתי רואה אותך בכלל. ועכשיו אני לא יכולה שלא לראות אותך, גם איפה שאתה אינך.
כשאתה מסמן לי לתרגל איתך, הלב שלי מתחיל לדפוק חזק, כי הוא כבר יודע מה מצפה לו. כשאני מתרגלת מולך, הריכוז שלי זונח כל נסיון לברוח, כי אין מקום אחר להיות בו חוץ מבטווח הראייה שלך.
כשאתה ניגש לאחוז בי, העיניים שלך יורות לשונות של אש ואתה הופך לדרקון.
כשאתה מושך אותי אל המזרן בתנועה חלקה וזורמת, אני הופכת למים ונוזלת בעקבותיך. רק מכוח רצונך אני שומרת על הצורה שלי.
כשאתה מרתק אותי על הבטן, אני פוקחת את העיניים שבגב. אני רואה אותך מעלי, ביד אחת נועל אותי וביד השנייה מצמיד את הראש שלי לאדמה.
אני רוצה להשאר שם תחתיך ולא לקום.
אבל אתה קם מעלי. אז אני קמה כמה שיותר מהר כדי להכין את עצמי אליך, אל הריתוק הבא.
וכשמגיע תורי לרתק אותך, ואתה נותן לי אותך, ומזכיר לי שאנחנו שווים, ואני מובילה אותך בסרבול אל המזרן, אני שואלת את עצמי האם שחור נהיה לבן והעולם השתגע. אם הייתי לוחמת ותיקה, אם הגוף שלי היה מבין את התנועה העגולה והמסתורית ממעמקי הבטן, אולי אז הייתי יכולה להרגיש שהרווחתי את מקומי מעליך.
הייתי נותנת הרבה כדי שתהפוך אותי ללוחמת. ובהרבה אני מתכוונת, הייתי הופכת את עצמי לכלי לתשוקה שלך.
כשאתה נושף אוויר באריכות, אני נזכרת לנשום.
כשאתה פוקד עלי בשקט להקשיב לכאב ולתת לו להוביל אותי, אני מפסיקה לחשוב במילים.
כשאתה משחרר את הזרוע שלי מהריתוק, מקפל אותה בהתחשבות על הגב שלי ומניח יד רכה איפה שהשכם כואבת, אני מקבלת תזכורת מכאיבה: לא צריך הרבה כדי לקנות אותי.
כשמסתיים האימון אני נוכחת שחדרי ליבי פתוחים ורוחך נושבת בהם.
הלוואי שיכולתי לקרוא לך מורי.
