...והנחתי את המזוודה שלי על הרצפה והתיישבתי עליה כאילו אני בשדה תעופה והוא הסתכל בלעג על המזוודה ואמר, מה הבאת לנו, ואני, בחיוך עקום, אמרתי, כל מיני הפתעות, כי פתאום התביישתי שבאתי איתה, מזמינים אותי ללילה ואני מופיעה עם מזוודה ענקית כמו מרי פופינס.
בואי נראה, הוא אמר והרים אותי ופתח את המזוודה ומיד שלה משם את האביזרים, כל מה ששחור בעצם, ובחן בעניין כל אחד ואחד ובסוף אמר, לא רע, והתחיל לצחוק, כל-כך משפיל זה היה, ואני התיישבתי על המיטה עם הראש בין הברכיים וכמעט בכיתי, מקווה שתיכף יבוא השיעול וימחק לו את הצחוק, ואז הוא התיישב לידי וחיבק לי את הכתף ואמר, אל תיעלבי, אני לא צוחק ממך, זה משמח אותי המזוודה שלך, ואני מוכן להתחייב שלא תצאי מכאן לפני שנעשה שימוש בכל אחד ואחד מהבגדים האלה, והוא הרים לי את הראש והסתכל עלי ואמר, זה טוב שאת מצחיקה אותי, הרי זו מצווה לנחם אבלים.
אתה לא נראה לי כל-כך אבל, אמרתי, והוא נרתע בתוקפנות, אני שונא שמכתיבים לי מה להרגיש, אני אבל בדרך שלי בזמן שלי, אני גיל ארבע עשרה עזבתי את הישיבה בדיוק בגלל זה, אז לא יכניעו אותי עכשיו, את שומעת? לי לא יגידו מתי לשמוח ומתי להתעצב, אני שמח לראות את הביריות שלך, אני שמח שהיא לא סובלת יותר, הוא אמר בנשימה אחת, אני מצטער על המחיר שהיא שילמה, אני מצטערת על המחיר שאת משלמת, פעם היו אומרים שאהבה זה בחינם, לא שמעתי שטות יותר גדולה מזאת. אהבה בחינם? את המחיר הכי גבוה משלמים על אהבה.
כתר הוצאה לאור, עמ' 179-180
