כשהגעתי לבית שלהם לא ציפיתי לכלום , בכלל עם השנים למדתי למזער ולהקטין את שריר הציפייה. מאנשים מצבים ואירועים. ללא ציפיות אין אכזבות נשארים רק חיים, זה מה שהייתי רוצה שיכתבו על מצבתי.
הציפייה היחידה שלי הייתה שהניג'ס הקטן יוכל להוציא מספיק אגרסיות על הניג'סים הקטנים האחרים.
הבן שלי גאון , חכם ופעיל, לא אחליף אותו בעד שום הון אבל הוא יכול לשגע פילים בסקרנות שלו ובאנרגיה שלו. ואני לפעמים פשוט לא יכולה.
הוא צריך סבלנות, הוא צורך המון סבלנות והמון פעולה ואני לא מתלוננת, אבל לפעמים זה יותר ממה שאני יכולה באותו הרגע אז שמחתי לצאת אתו אליהם. אותו אני מכירה שנים, למדנו ועבדנו ביחד לפני שנאלצתי לקחת על עצמי את העסק המשפחתי.
שנים קיוויתי וייחלתי שלא אצטרך , שיקרה נס כזה והעסק יפשוט רגל או יימכר. או שאחותי פתאום תביע עניין או משהו. אבל זה לא קרה וכשאבי חלה וכבר לא היה מסוגל לעבוד , אני , ביתו הבכורה נקראתי לדגל.
היא לעומת זאת טיפוס קצת פחות לטעמי אבל עם השנים התרגלתי אליה ואפילו היום מכבדת, מעריכה אוהבת ונהנית בחברתה.
את אלישבע ראיתי בעבר, אפילו ידעתי שיש לה שלושה בנים ושהיה לה קטע עם בעלת הבית שנים אחורה אבל אף פעם לא הסתכלתי עליה פעם שנייה.
אולי בגלל שאני הייתי מהצד שלו במקור.
אולי הייתי צריכה לדעת טוב יותר שהיום יקרה משהו אחר.
אני מאמינה שאנשים עוברים בין פאזות ולפעמים ,לעיתים רחוקות האמת, הפאזות מתחברות.
אולי היה זה האלכוהול הרע אולי בבוקר הענן היה במקום אחר , אי אפשר לדעת באותו הרגע ובדרך כלל גם לא בדיעבד.;
אשכנזייה , אני חייבת להודות שזה כנראה הטיפוס שלי, למרות שברורות לי; המגבלות האינהרנטיות . נו שויין.
ישבה בחוץ ועישנה, הצטרפתי אליה בחוץ רציתי קצת שקט מההמולה של ילדיה, בני וילדיהם של בעלי הבית.
תמיד היא נראתה לי מרוחקת ואפילו קצת מתנשאת. אני לא זוכרת אפיזודה ספציפית אבל זו התחושה שתמיד קיבלתי ממנה של אדם שמלא בעצמו. גם שהייתה נשואה, כזוג הם תמיד הרגישו לי קצת במקום אחר. זה לא שהייתי איתם בקשר כלשהו רק שלומים במסגרת הבית הזה ולא יותר.
היום, בדיעבד היא באמת הטיפוס שלי בהירה, שיער ארוך גבוהה, אבל לא גבוהה כמו דוגמנית אלא יותר גבוהה וגמלונית. מן חושם כזאת ואנטי בובתית בעליל
אני מנסה תוך כדי זה שאני מסתכלת עליה להבין למה בעצם לא ראיתי אותה קודם וזה ברור לי.
במהלך החמש עשרה שנה שאני מכירה אותה היא תמיד נראתה לי מנותקת מהסביבה מן עבמית שמתעסקת רק בילדים שלה. גם עכשיו היא עבמית אבל היא מגיבה אלי, רואה אותי ונוכחת.
מפלרטטת קלות אבל בחן יחסי מספרת על תום הזוגיות ואני רואה בעיניים שלה שהיא רואה אותי, את מאיה.
לא הרבה טורחים, וזה בדרך כלל מאוד נוח לי לא להתעסק עם הצד הזה של הקיום.
מאז שילדתי את בני שעוד מעט יהיה בן שש לא נתתי תשומת לב לאהבה. בני מילא את עולמי ורק לעיתים רחוקות הרהרתי בנושא ועכשיו שהוא בן אנוש קטן פתאום באה לי האשכנזייה הזאת
יש לי יד לבישול והיום הכנתי צוואר טלה. אני ניגשת לאלי, אלישבע ארוך מדי ושואלת באופן כמעט אגבי אם היא רוצה שאביא לה, היא מהססת, בדיעבד מסתבר לי שהיא לא אוכלת בשר עם עצמות בדרך כלל אבל מתרצה.
אני חותכת לה ואז היא מחייכת חיוך פלרטטני ושואלת אני צריכה לפחד?
בוחנת אותי החצופה, חייכתי ואמרתי בוודאי, אבל רק אם את יודעת מה טוב לך. אני רואה בעיניים שלה שצדקתי.
זה היה השיא של היום הזה ששיא הפלירטוט שאני מוכנה לו בזמן הזה.
היא עוד ניסתה להמשיך וזה לא הרתיע אותי או הציק לי אבל זה לא היה חזק כמו הצוואר טלה המשכנו לדבר על הא ודא ילדים וקריירה והיה נעים והיה נחמד אבל כבר לא היו דפיקות לב. היה סתמי קצת.
אני לא זוכרת מתי ראיתי אותה מאופרת או עם לק. בדיעבד אני מבינה שזה בגלל הנכות שלה. אז שפרשנו לעיסוק הריטואלי של בעלת הבית במריחת לק חדש קראתי אליה, אלי בואי, בהתחלה היא לא הבינה שקראתי לה , כשהבינה חייכה ובאה. כאשר הסברתי לה שהשם שלה ארוך ואשכנזי מדי א-לי-ש-בע
ארבע הברות במשקל פיל אמרתי לה שהיא יכולה לבחור להישאר אלישבע הנקייה או אלי עם הלק התכול.
לקח לה שנייה בדיוק להסכים ואיך שמרחתי לה את האגודל אמרתי לה בשבוע הקרוב תזכרי מי מורחת אותך ומי מכינה את צוואר הטלה הטוב ביותר שטעמת.
היא ענתה כמצופה, כמובן מאיה ואני התחלתי לדמיין כל מני דמיונות שאולי במבט מבחוץ נראים סתמיים אבל לי הם עשו את זה.
נראה לי שקלטתי את הטיפוס ,זה אולי לא יהיה סיפור אהבה ארוך אבל יהיה הרבה עונג.
