מי רצח את ארלוזורוב ? טוב זה גם אנחנו לא יודעים
למה הסופרת שמה את המילה באמת בגרשיים? כי הסופרת הנכבדת היא מסוג האנשים שלקחו את הפוסט מודרניזם הרדיקלי לכל נראטיב שהן הוציאו תחת עטן ולכן המילה אמת והטיותיה חשודות בהגדרה.
רונה המסכנה לא מאמינה באמת כלשהי ולכן שמישהו משתמש במילת האלף ללא גרשיים היא ישר חושדת שמנסים למכור לה משהו. בדרך כלל היא צודקת אבל לא תמיד.
האם אלישבע מטורפת? לא ממש, היא אולי קצת דפוקה אבל ברוב הנסיבות שאולי תפגשו אותה תחשבו שהיא אדם נורמטיבי בהחלט. חוץ מכמה דברים שהיא מצהירה כאן קרי חוצנית מדופלמת נכה מפוארת ובכיינית שלא ברא השטן. לא בדרך כלל אנחנו פוגשים את הפנימיות של אדם בכזה פירוט. אנחנו משוכנעים שאם אנשים היו מסתובבים בשקיפות מלאה כמו שאלישבע מספרת על עצמה ראשית, החיים ככה היו בלתי נסבלים ושנית היינו מגלים הרבה מטורפים כמוה.
האם מאיה מטורפת? לא , בניגוד לאלישבע שהשריטה שברור שאינה ידועה לכם עדיין כי היא לא יצאה עדיין לאור אלא רק הצל שלה , יחסית קל לנחש מה היא השריטה של מאיה וזו שריטה די מקובלת האמת, בגידה יכולה להיות אחד הדברים ההרסניים ביותר שיש למערכת יחסים ובטח למאיה שמנסה לבנות את החיים שלה על שקיפות מרבית וזו שריטה בפני עצמה.
האם יהיה כאן סוף טוב ?בערך כמו בשאלה הראשונה , אין לנו מושג ירוק בניגוד לספרה הראשון של הסופרת שם לא היה באמת קשר כרונולוגי בין הפרקים, לדוגמא פרק מספר 17 שמדבר על זהות ג'נדריאלית ופרק 16 שמספר על נפילה במועדון לילה ופרק 15 שמדבר על חוש ריח ותבשילי זנב שור היו יכולים להחליף את מיקומם ואף אחד מכם לא היה שם לב, לעזאזל אפילו היא הייתה צריכה להסתכל בספר על מנת להבין עכשיו איזה פרק זה מה. כאן אנחנו באופרה אחרת. הרומן הוא ליניארי להחריד ובעמוד 16 במסמך הוורד שבו אנחנו עולים על הבמה שרק אלוהימה יודעת איזה עמוד הוא יהיה אחרי העימוד והגרפיקה, התשובה היא שאנחנו פשוט לא יודעים. אבל מהיכרות עם הסופרת ועם הדמויות הסיכוי לזה לא גדול לדאבוננו.
האם אלישבע ומאיה באמת אוהבות אחת את השנייה? בעידננו הפוסט מודרניסטי לשאול משהו על אמת זה להרים להנחתה. אם נתעלם מהעידן ונשפוט את השאלה בכלים רומנטיים אז כן בהחלט אלישבע ומאיה חד משמעית מאוהבות ואוהבות והאמת אנחנו מאחלים להם חיים יפים עד עצם יום כלשהו.
למה הסופרת כתבה את השאלה בלשון פנייה זכר ? אה זה פשוט כי היא מטומטמת שמשוכנעת שרק גברים יחשבו שספר ארוטי הוא חמישים גוונים של לסביות עם תיאורי משגלים לוהטים. היא זקנה ומקובעת בתבניות שנוצקו בשנות השמונים ועד עכשיו משוכנעת שפלאשדאנס היה סרט מופת, דפוקה אין מה לעשות,
האדם הוא תבנית נוף מולדתו וילדותו אם יורשה לנו להוסיף
סיכום:
שתי נשמות טובות חמודות מגיעות ביחד בנפרד למפגש חברתי ומתאהבות. לכאורה הסיפור הכי פשוט בספר והוא אכן הסיפור הכי פשוט בספר אבל הדמויות אינן פשוטות, אלישבע פגועה ממשהו לא ידוע אבל היא מאוד רוצה משהו, היא רוצה משהו שהיא לא מאמינה שמגיע לה ותקבל ולכן היא מנסה לערוך מניפולציות נסתרות על מאיה אבל היא במלכוד כי הדבר שבאמת היא רוצה מנוגד למניפולציות האלה. הפרדוקס הוא שאלישבע רוצה להשתייך להיאהב ולהיעטף על ידי מאיה אבל היא לא מאמינה שמאיה תרצה להכיל לעטוף ולהחזיק אותה, כי היא לא מספיק טובה או ראויה, וסופה לנסות לתמרן את מאיה ש "תסכים" אבל היא לא מספיק טיפשה בכדי להאמין שאפשר לתמרן מישהי שתשייך אותך אליה.
גם מאיה רוצה משהו מאיה רוצה מישהי שתתחייב לה ותאהב אותה כמו כולם אבל היא מאוד נוקשה במה נכון או לא ולכן ובהרבה מובנים היא מתייחסת לאלישבע בתור גבר חרמן שצריך להזין אותו במיניות על מנת שיתיישר לקו של האישה. גם היא מודעת לזה שלמעשה היא מתמרנת אותה דרך הפנטזיה של אלישבע והיא מבינה שזה יתנקם בה אז בתור מנגנון הגנה היא מצד אחד מגבירה את המניפולציות מצד אחרו ולעומת זאת מתפתחת אצלה חרדה. ייתכן שהחרדה של מאיה נובעת מהתמרונים שלה וייתכן שהחרדה שלה נובעת מהמניפולציות של אלישבע ואולי משתיהן זה אפילו אלוהימה לא יודעת.
בלי קשר לשריטה מאיה עושה טעות . הטעות של מאיה, הקטסטרופלית אפילו היא שהיא רואה את הפנטזיה של אלישבע בתור פנטזיה מינית גרידא . הפנטזיה של אלישבע היא לא מינית אבל מתבטאת בצורה מינית. אולי היא הייתה בורחת אם היא הייתה מבינה את זה בזמן אמת ואולי לא אבל ההטעיה והטעות שם.
עד עכשיו לא דיברנו על הביחד, הביחד שלהן טוב אבל השריטות שלהם הופיעו במערכת הראשונה בבחינת אקדח שמופיע , יצאו מקסימום במערכה השלישית, זה החוק. אולי ברביעית
דבר אחרון לעכשיו ויסלח לנו הקורא הנבון על מיעוט המילים ואל ההטעיה האינהרנטית הטבועה בהן, יש משהו מאוד אמיתי אבל שיכול לשגע פילים אפריקאים בלכתוב רומן שמסופר מנקודת מבט פנימית של גיבורה. בסיפורים שמסופרים מנקודת מבט חיצוני הקורא יכול להניח שכל מה שגיבורה מספרת על עצמה היה מסופר באותה צורה, על ידי מספר חיצוני שצמוד אליה ומתעד את דבריה ומעשיה , למעט אולי הסגנון. לא כך הוא שמספרים סיפור מנקודת מבט פנימית של הנפשות הפועלות. בסיפור כזה אנחנו , כקוראים , מחויבים לראות את הדמות באותה הצורה שהיא רואה את עצמה. דוגמא: אנחנו שומעים מאלישבע שהיא עבמית וברור שככה היא תופסת את עצמה כי זוהי נקודת המבט הפנימית שלה. אבל גם מאיה מגדירה אותה כעבמית . אנחנו יכולים להסיק, שהיא אכן עבמית. אלא אם התפישה שלהן הפנימית משותפת רק להן.
בלבלנו את הקורא הנבון? באסה. אבל בסוף תודו לנו , או שלא.
