Little piece of heaven

חברה מספרת לי היום שהיא מכירה כל כך הרבה נשים שלא אוהבות סקס.

ברור שזה הגיוני. אנחנו אנושיים, עם צרות, מחשבות, רצונות, עייפות ועוד.

אבל בין להיות עייפה או טרודה בראש לבין לא לרצות סקס יש הבדל עצום.

מרגיש שמערכות יחסים נהיו מובנות מאליו .

למה? 

טוב בעצם גם אני חשבתי שזה אמור להיות אחרת.. והנה אני במקום אחר ממה שדמיינתי את עצמי. 

אבל.. שאלה קטנה. למה לא לרצות את הבן זוג שלך? או הבת זוג שלך?

למה לא לרצות לחזר, להתייחס, לאהוב ולהזדיין כמו שפנים ? הרי זה הבנאדם שהחלטת להיות איתו.

אם אני לא נמשכת לבנאדם אין סיכוי שאלך איתו.. ואם אני נמשכת אליו אז אני אשמח אם הוא יזיין אותי כל יום ואם אפשר גם כמה פעמים ביום.

וברור לי שזה לא באמת ריאלי.. כי החיים קורים בדרך. אבל מלכתחילה להתייחס לזה כאילו זה עונש?

זה נשגב מבינתי.

**** אין קשר להעדפות מיניות

**** לא מדובר חלילה על קינק שיימינג או כל דבר אחר

מחפשת בגדים לידיד בזארה.

יושבת בתאים של הגברים ורואה גברים מכל הסוגים.

רואה את הבגדים שהם מודדים.

רואה איך הם נראים בכל זה.

ודבר אחד אני לא מבינה..

מתי , מתי הגברים נהיו כל כך נשיים?

למה?

מתי התהפכו היוצרות?

מה קורה פה?!?!?!?

לצאת מהחושך לאור

זאת המחשבה שהיתה לי היום בבוקר כשיצאתי לעבודה.

להיות חי אבל לא באמת . פעולות בסיסיות. הימים עוברים. המטלות. העבודה. בית. משפחה. בילויים ועוד. 

אתה לא באמת מרגיש, שום דבר מזה לא באמת מגיע לבפנים שלך.

לעבודה על אוטומט זה פשוט.

אתה יודע מה צריך לעשות. אתה עושה את זה הרבה שנים.

לדעת להנות מזה זה כבר אחרת. לדעת לאהוב את זה, זה שונה.

לצאת בחיוך גם לדברים הכי קשים זה בכלל וואו.

עבדתי קשה. המשכתי גם כשהמסלול היה שחור ואפילו לא ראיתי את האור.

המשכתי כי הייתי חייבת . אין מי שיעשה במקומי.

עכשיו אני ממשיכה כי אני רוצה.

גם בימים העצובים שלי אני שמחה.

גם בימים שאני יודעת שהם קשים.

גם בימים שאני מרגישה במחסור הגדול, בגעגוע. 

אני ממשיכה. 

הפעם ממקום מואר, מקום מלא, מקום שלם.

אני מודה על האור שהגעתי אליו כל יום מחדש. 

מלא עבודה קשה אבל זה שווה את זה .

לצאת ממערכת זוגית רעילה לתוך מערכות סתמיות רק בשביל להגיד לעצמך שאת עדיין שווה.

להיכנס לתוך מערכת זוגית רעילה אחרת לא פחות ואולי אף יותר. 

לקבל את זה כל כך קשה.

להיאטם

להדחיק

לבנות חומה סביבך 

ולקבל את זה שאת כבר לא תהיי במקום הזה של לאהוב או לרצות יותר.

כי כל פעם שאת מתקרבת את פשוט נכווית.

ואז היקום רוצה ללמד אותך לקח על הבחירות שעשית.

ללמד אותך שיעורים.

אבל למה השיעורים חייבים להיות כל כך קשים? 

למה הכל בדרך הכואבת ולא הנעימה?

לפחות אני יודעת שאני לא אפטית.

הצלחתי להרגיש את זה.

משיכה

פרפרי בטן

לרצות מישהו 

לחייך

להרגיש טוב עם עצמי.

זמן קצר. אבל זה היה קיים. זה עדיין שם.

תזכורת יומיומית

ההתלבטות היומיומית..

לקרוא ספר אפל, עם התעללות, יחסי שליטה במסווה של אהבה, חולניות מסויימת והשתוקקות לעוד.

או הספר הקיטשי על ילדי התיכון, אהבה ראשונה וטהורה, לפני כל הזוהמה שיש לעולם להציע, ליפול לאגדת נסיכות מושלמת.

איך לומדים לכתוב גם כשטוב לך ולא רק שרע.

איך לומדים להתבטא שהכל מסביבך משתנה ומשתפר.

הכל סביבך מתקדם.

את פורחת וזוהרת.

את לומדת להתקדם קדימה ולא ליפול כמו פעם.

את מקדמת את עצמך ומשקיעה בעצמך.

מסלקת מעלייך אפילו את המחשבות של אותם אנשים שרק עשו לך רע במסווה של טוב.

איך לומדים לחבק את הטוב?

ולכבוד המנוי.. 

אני כל כך כועסת 

כועסת על עצמי

כועסת עליו

כועסת על העולם ששלח לי אותו

כועסת על זה שהאמנתי למניפולציות שלו

כועסת שאהבתי אותו

מסתבר שעצם היותי אני "מזמנת" אליי אנשים שיכולים "לנצל" אותי.

רק בעצם היותי אמפטית, נעימה, טובת לב.. יש אנשים שמריחים את זה, מזהים את זה ומוצאים בי כטרף קל.

הבעיה שאף אחד לא מזהה אותם כזאבים נרקיסיסטים שהם, כי הם כל כך טובים במסווה שלהם.

האהבה כביכול

הדאגה השיקרית

ההכלה האינסופית שבעצם מאוד קצרה בסך הכל

ההבטחות סרק 

השקרים, או חצאי האמת שהם דואגים להסתיר במילים כל כך יפות

יש הכל מהכל אבל בפועל ברגע שמקלפים את השקרים אין שם כלום.

אין אמת. אין אהבה. אין דאגה. יש אינטרסים שלהם ורק שלהם. 

אני כלי בידיים שלהם, משחק, מישהי שאפשר לעשות עליה מניפולציות.

מה שמצחיק שאני כן אינטואיטיבית, אני כן יודעת להגיד מתי לא ומתי כן, יודעת לזהות מה לא טוב לי, הגוף שלי צורח על זה, המוח שלי צועק להיזהר ולהתרחק.

אבל המילים ה"מתוקות" עוטפות וכובשות על כלום.

ואז אחרי שנפלת שוב ברשת, יוצאת האמת והיא קשה והיא לא נעימה והיא כמו מסך שחור.

ואז מגיע הניתוק, הניתוק ממנו, שהוא כואב, זה כמו התמכרות, זה כואב אפילו פיזי, זה כואב נפשי, זה פשוט כואב. עכשיו אני גם מבינה למה זה ככה. אחרי חפירה עם עצמי בנושא, מבינה שיש דבר כזה שנקרא התמכרות לנרקיסיסט.. קטע אה??

אז למה כל פעם לחזור לזה אתם שואלים? כי כשהוא חוזר הוא חוזר פי 2 מהפעם הקודמת, והאהבה שלו כביכול אליי גדלה, הוא מכור אליי לדבריו ולא יכול להתנתק ממני .

ושוב אני נופלת בפח.

אבל זהו. הפעם השלמתי עם זה. הפעם הודתי בזה למרות שלא רציתי תקופה ארוכה.

הפעם אני עוברת תהליך גמילה מלא. 

יש מישהי שאני עוקבת אחריה באינסטגרם שאומרת הרבה דברים מעניינים.

ומה שמעניין זה שהיא מסבירה "ונילית" את הדברים שאני חווה "בדסמית".

מכאן לא פעם עולה בי המחשבה שאולי אני כלל וכלל לא בדסמית? 

נניח.

מה שמביא אותי למחשבה שפעם אחת בחיי ה"בדסמים" הנחתי למישהו להכיר את האני האמיתי שלי. באמת נפתחתי, הייתי הכי טבעית ואמיתית. הייתי אני , עם כ-ל המגרעות שלי, הרצונות שלי, הפלוסים שלי והמינוסים שלי.

ומה שהוא בחר להגיד בסופו של דבר, זה שאני ילדה מפונקת.. WTF?!?

לעומת זאת אני זוכרת שהייתי "ונילית", היה לי בן זוג, לא אשכח את הטוב שלו לעולם. הוא באמת הוכיח לי מה זאת היתה אהבה ומזה אומר לתת מענה גם לשגעונות שלי.. הייתי אז בת 23 אולי והשגעונות היו רבים.

אז.. לא באמת יש מסקנה לזה. 

פשוט זה משעשע כי אני יכולה לדבר עם כל אחד על כל דבר. אבל בשביל להכיר אותי באמת כנראה צריך יותר מדיי. 🖤