מסתבר שעצם היותי אני "מזמנת" אליי אנשים שיכולים "לנצל" אותי.
רק בעצם היותי אמפטית, נעימה, טובת לב.. יש אנשים שמריחים את זה, מזהים את זה ומוצאים בי כטרף קל.
הבעיה שאף אחד לא מזהה אותם כזאבים נרקיסיסטים שהם, כי הם כל כך טובים במסווה שלהם.
האהבה כביכול
הדאגה השיקרית
ההכלה האינסופית שבעצם מאוד קצרה בסך הכל
ההבטחות סרק
השקרים, או חצאי האמת שהם דואגים להסתיר במילים כל כך יפות
יש הכל מהכל אבל בפועל ברגע שמקלפים את השקרים אין שם כלום.
אין אמת. אין אהבה. אין דאגה. יש אינטרסים שלהם ורק שלהם.
אני כלי בידיים שלהם, משחק, מישהי שאפשר לעשות עליה מניפולציות.
מה שמצחיק שאני כן אינטואיטיבית, אני כן יודעת להגיד מתי לא ומתי כן, יודעת לזהות מה לא טוב לי, הגוף שלי צורח על זה, המוח שלי צועק להיזהר ולהתרחק.
אבל המילים ה"מתוקות" עוטפות וכובשות על כלום.
ואז אחרי שנפלת שוב ברשת, יוצאת האמת והיא קשה והיא לא נעימה והיא כמו מסך שחור.
ואז מגיע הניתוק, הניתוק ממנו, שהוא כואב, זה כמו התמכרות, זה כואב אפילו פיזי, זה כואב נפשי, זה פשוט כואב. עכשיו אני גם מבינה למה זה ככה. אחרי חפירה עם עצמי בנושא, מבינה שיש דבר כזה שנקרא התמכרות לנרקיסיסט.. קטע אה??
אז למה כל פעם לחזור לזה אתם שואלים? כי כשהוא חוזר הוא חוזר פי 2 מהפעם הקודמת, והאהבה שלו כביכול אליי גדלה, הוא מכור אליי לדבריו ולא יכול להתנתק ממני .
ושוב אני נופלת בפח.
אבל זהו. הפעם השלמתי עם זה. הפעם הודתי בזה למרות שלא רציתי תקופה ארוכה.
הפעם אני עוברת תהליך גמילה מלא.
