יש מישהי שאני עוקבת אחריה באינסטגרם שאומרת הרבה דברים מעניינים.
ומה שמעניין זה שהיא מסבירה "ונילית" את הדברים שאני חווה "בדסמית".
מכאן לא פעם עולה בי המחשבה שאולי אני כלל וכלל לא בדסמית?
נניח.
מה שמביא אותי למחשבה שפעם אחת בחיי ה"בדסמים" הנחתי למישהו להכיר את האני האמיתי שלי. באמת נפתחתי, הייתי הכי טבעית ואמיתית. הייתי אני , עם כ-ל המגרעות שלי, הרצונות שלי, הפלוסים שלי והמינוסים שלי.
ומה שהוא בחר להגיד בסופו של דבר, זה שאני ילדה מפונקת.. WTF?!?
לעומת זאת אני זוכרת שהייתי "ונילית", היה לי בן זוג, לא אשכח את הטוב שלו לעולם. הוא באמת הוכיח לי מה זאת היתה אהבה ומזה אומר לתת מענה גם לשגעונות שלי.. הייתי אז בת 23 אולי והשגעונות היו רבים.
אז.. לא באמת יש מסקנה לזה.
פשוט זה משעשע כי אני יכולה לדבר עם כל אחד על כל דבר. אבל בשביל להכיר אותי באמת כנראה צריך יותר מדיי. 🖤
