רק אני, בדרך שלי, מתנתק מכל הרעשים האחרים.
מהשבילים הלא נכונים, כי יש לי את שלי, והוא סופר מיוחד ושונה.
נכון.. והוא עושה רושם ראשוני קצת לא הגיוני, אחר, מוזר.. ויש שיגידו גם מטורלל.
אבל אני אוהב אותו בידיוק כמו שהוא, עם המוזרות שלו, עם השוני שלו, עם הקושי שלו, ועם ההשלכות שהוא מביא איתו.
אם הם רק קצת היו פותחים את העניים, אולי הם היו מגלים שהם יכולים ליצור עולם ששם אפשר ״לנסוע על השוליים״, שאין שחור או לבן, שהחיים הם נורא מגוונים ויש מלא דרכים שאפשר לבחור, העולם הוא לא רק כביש שחור..
אין שלי, שלך.. שום דבר לא שייך לנו חוץ מאיתנו.
לאנשים קשה לפתוח את הראש ולראות שאפשר אחרת, אבל זה כנראה בגלל שהם אוהבים לחיות בתוך מסגרת.
לפעמים שקשה, באלי קצת לפזול לשבילים אחרים ולהיות פופולרי, אבל אני אז אני נזכר כמה שהיה רע לי.
כמה שהיה רע לי לצנזר את עצמי, לחיות דרך חיים שאני לא באמת מאמין בה.
ואז ורק אז, אני מתאפס על עצמי ונזכר באמת מי אני. במה אני מאמין , ובמה אני לא.
אני מסתכל במבט לאחור, ואני פשוט בהלם לאן החיים הובילו אותי, איזה יופי צמחתי והתפתחתי, איזה דעות ניהיו לי, איזה הסתכלות אחרת ובוגרת על העולם, דעות ותובנות שרק בגיל 40 אנשים מבינים, איזה מודעות עצמית נהייתה לי.
אני אוהב את עצמי, אני בוחר לאהוב את עצמי אהבת אמת, בלי שיפוטיות, פשוט ככה.. כי מגיע לי.
