חצי זחוח
חצי חסר ביטחון, חצי דקה משגעון..
שנאה עצמית אינסופית שאין כמותה.
מחפש עצמי באחרת, אך מה שאני לא מבין זה שאני סוגר לעצמי את הדלת.
גם ההרס העצמי לא משחרר.. אולי זה סתם תירוץ כדי לא באמת להתגבר?
ואני חצי מזוכיסט חצי סדסיט, אוהב להתעלל בעצמי. אבל גם אוהב שכואב לי, אני אוהב שכואב לי עמוק בתוך הלב,
כאב עמוק ועמום.
כאב שבא פתאום, בבום.
החיים הראו לך שאתה לא בידיוק מי שחשבת וקיבלת וואחד כאפה.
איך כל תקופה מסויימת אתה מקבל כאפה אחרת.. אולי זאת תקופה שלא נגמרת?
אני פשוט חי בסרט שהוא משהו בין פנטזיה לא נורמלית לחצי סיוט.
תמיד משיג את המטרה אבל גם מאבד את עצמי בדרך.
ואני מכןר לריגושים, כאלה שהם בלתי פוסקים ולא ניתנים לעצירה.. לפעמים באלי לזרוק הכל ישר למגירה.
טוב,זה כי אני אימפולסיבי טיפוסי אז כרגיל זה בטח לא אשמתי..
מתי אקח סוף סוף אחריות על החיים שלי? מתי אפסיק לברוח מעצמי ולהיות בשקט בלי כל הרעש והצלצולים?
מתי יגיע הרגע להיגמל מכל הריגושים?
אני מנסה להיות אדם טוב אבל הכוונה שלי מתפספסת..
חייב כל הזמן צומת לב שימלאו את וורידי כמו נרקומן למזרק מלא הרואין, רק ששלי מלא באנדרנלין.
אז, ספר לי.. למה אני לא מצליח כבר לאהוב אותך?
