שלצדך מקשיב, אבל לא באוזניים הרגילות, מחכה לאות, לעלות ולהיפתח אליך לאט לאט, לתת לך לגעת בי בדפנות הרכים ביותר, נע מדופן לדופן, נותן לי לנוע לאט לאט. להזיז את הבשר הרך שמתחדד, שמתחיל לרעוד ולהרעיד אותי.
אני מאזינה אבל לא באוזניים הרגילות, לקצב אחר של תנודות, מטפס ונסוג, מקשיבה להקשבה שלך, לזעזועי הרעידה בדפנות המתרככים במשך אין זמן כמעט, בחלקיקי שטח שאי אפשר לאמוד.
אתה מעמיק לנוע במקצב חדש, מהיר מעט יותר בחלל המתרחב להכיל את עוצמת הרעד המתגבר. זרמים ממיסים נשלחים אל חלל הבטן, הגוף שמעליך מתחיל לגלוש, להתנועע בחופשיות, הדפנות כבר רפויים לחלוטין, נעים סביבך וחובקים ומתהדקים ומהדקים את שנינו.
אתה לופט ומצמיד וחופר ומאיר ומתעצם למוטט את הדפנות שממילא אינם עוד כי אם קצות עצבים שקופים שמרעידים את שנינו בקצב אחר, שנינו בזמן אחר זורמים מקצות העצבים שמעלים קולות שאי אפשר לכבוש.
שנינו על קצות העינוג הדקים ביותר.
אני על הקצה, אני הקצה שבסוף העונג היחיד.
***
הכל מתחיל בלחיצת אצבע, נגיעה חלשה בנקודה שמוציאה אותי למסע הכי מפרך ומהנה שיכול להיות. רק שהנגיעה תהיה מדויקת. אם אין דיוק הכל יוותר סגור, נעול. קבור. כל מה שיש בי, שמבקש לפרוץ, שמתחנן, כל זה יוותר אילם, עלום.
אסור להרפות מהרגע ההתחלה ועד לרגע הסיום. כל כולי תלויה בקצה האצבע שלך, שיגלה לי מלוא האור והחושך שבי, בגוני הגוונים שרק אני אזהה אותם. בלי יכולת לשוב לזהות, לשחזר רגע לאחר התום.
נגיעה בקצה האצבע במקום הרך ביותר, והזחילה מתחילה, העיניים פנימה, בריכוז עצום, כל הרפיה היא השהיה, עצירה בלב הזחילה. רק אל תעצור, היה כולך בקצה אצבעך, בקשב גמור לזחילה שלי. היה איתי בריבוא הנהרות שמתחילים לגעוש בערוץ המתפתל.
הכל תלוי בכמיהה החנוקה, לקצה האצבע שיוציא אותי למסע שבסיומו איהפך למים, לחיה, לצעקה. הצעקה הזאת היא הדנדון של כל הפעמונים שמצלצלים כל הזמן, אבל בלעדיך אוזני אינן כרויות אליהם.
הנה כל גופי מתחיל להתמוסס, להתעוות בעינוג שקשה לי לשאת, להיות בו מי שאני באמת - חיה שזוחלת על גחון עורה החשוף על אדמה שעוד מעט תוצף בין חושך לאור.
חבק אותי, אל תעזוב, אחרת את פורר. אל תשכח את הצעקה שלי, אל תזכור אותה עד למסע שיתחיל בכל פעם מחדש, מאותו מקום בדיוק על האדמה הצחיחה - אני מישהי שאינני מכירה בין צעקה אחת לזו שאחריה.
ע.ל.