עוד פנטזיה, כן כן זה מה שגם אני חשבתי.
שום מושג מאיפה זה צץ פתאום אבל משהו בהתמסרות הזאת בזה שמילה אחת שלה גורמת ללב שלי להחסיר פעימה, להתמסר לתת לה להשתמש בי לצרכיה גורם לי לצמרמורת בכל הגוף. המחשבה על זה מטריפה אותי גורמת לי להיות אובססיבי כל היום, כבר מזמן כבר לא עוד פנטזיה זוהי דרך חיים שארצה ללכת בשבילים שלה כל הזמן ולהתמסר עד אין קץ ואני יודע שמתישהו יגיע גם זמני ומישהי דומיננטית תרצה את גופי הצעיר ותרפא את הלב
ואולי זה לא רק הציפייה למישהי שתגיע, אלא התחושה שכבר עכשיו אני נרדם וקם עם המחשבה הזו, שהיא כבר חלק מהדם שזורם בי. כל מבט חטוף במראה מזכיר לי את הגוף הזה שמוכן להתמסר, את הלב הזה שמחכה להירפא, וכל שקט קטן ביום נהיה רגע של השתוקקות. אני מרגיש שזה לא רק רצון – זו קריאה פנימית, כמו משהו שתמיד היה שם, חבוי, ועכשיו מתעורר במלוא העוצמה, דורש ממני להקשיב לו, להפסיק לברוח ופשוט להיכנע למה שאני באמת.