הרבנית שלי התקשרה אליי עכשיו. אחרי כמה חודשים שלא דיברנו. עניתי בלי לחשוב יותר מידי. היינו עושות כל יום שני שיחה קבועה במשך שנה וחצי. לפני כמה חודשים החלטתי להפסיק את השיחות. היא יודעת עליי המון, אבל גם לא יודעת עליי כלום.
היא שואלת אותי מה שלומי. אני לא מספרת לה יותר מידי. אומרת שהכל בסדר תודה להשם עדיין עובדת,עדיין אצל ההורים. היא מתעניינת בבת שלי. אני מספרת לה על ההתפתחות שלה.
היא משתפת אותי שחושבים עליי. שאני חסרה להם. אני לא בטוחה מי זאת שחסרה להם. לא בטוחה שזאת אני שנמצאת מאחורי הטלפון. הם רוצים אותי אחרת. הם רוצים אותי כמוהם. אני לא כמוהם. גם שניסיתי הכי שבעולם להיות כזאת לא הצלחתי. נכשלתי בגדול. אבל זאת אני. וככה השם ברא אותי. ככה הוא אוהב אותי. היום אני יודעת לומר את זה לעצמי. היא אומרת לי שהיה לה חשוב להתקשר לפני שבועות. סוג של ראש השנה, חג מתן תורה. אני חושבת על כמה זמן לא הייתי במדרשה. איך לפני כל חג הייתי מתכוננת ושומעת שיעורים תוך כדי הבישולים. אני מהרהרת איך אני מקבלת את התורה השנה. או איזה תורה אני מקבלת. אולי יש דברים שאני כבר לא מקבלת על עצמי. זה גורם לי להרגיש עצובה וחסרת ביטחון. עולה בי תפילה פנימית להשם שיזכה אותי לקבל את התורה המתאימה לי,תורה שמשמחת אותי,תורה שמקבלת אותי,תורה שמחייה אותי. על ההר הזה אני רוצה להיות מחר.
הרבנית נזכרת בשיחה האחרונה שלנו.
היא אומרת לי שהיא זוכרת שאמרתי לה שאני רוצה להפסיק את השיחות איתה. כי אני מרגישה שהיא לא יכולה להבין אותי. אני אומרת לה ״אתם באמת לא יכולים להבין אותי״ אבל זה טוב. הלוואי שגם אני לא הייתי מבינה. אני נבוכה. היא לא יודעת מה לומר. היא מברכת אותי שאזכה להתקדם אל הטוב שלי. אני אוהבת את הברכה הזו. אנחנו נפרדות בברכת חג שמח. אני מעשנת סיגריה ומתיישבת לכתוב.
