אני נמצאת איפה שהמחשבות שלי.
והמחשבות שלי לא עוזבות אותי.
אני מתגעגעת לשבתות של פעם.
געגוע זה מילה לא מספיק משקפת.
אני משתוקקת לשבתות של פעם.
שהכל היה על מי מנוחות. על פניו. שעדיין לא התעוררתי. שהייתי כבויה ומלאת מסכות.
השבתות ביישוב, שמתחילות בהכנות גשמיות, הכי גשמיות, כי אני אישה. בעלי בבית מדרש עושה שטייגן עם החברותא שלו. אני במטבח עם הסירים, הבצק של החלות, שיעור תורה ברקע. הכנות רוחניות כבר אמרנו ? אני הייתי שמחה להיות עכשיו בבית מדרש במזגן בעולמות עליונים לשמוע את הניגון של לימוד הגמרא. אבל במקום זאת אני בעולמות תחתונים.
התינוקת שלי צמודה לחזה שלי על המנשא, לפעמים נמצאת על השטיח פעילות כשהיא מאפשרת.
תוך כדי הבישולים אני מבקשת מבעלי לקנות לי כמה דברים ששכחתי. אני זוכרת את הטעם של הקיגל בשבת אוחח אני יכולה להריח את זה באף שלי עכשיו. הטעם שלו הוא אחר בשבת. תבלין של שבת זו לא המצאה. שילוב של חופש, משפחה, תאווה,עומק, ורוחניות הכל ביחד בתבלין של הקיגל. ניסיתי כמה פעמים להכין אבל לעולם לא הצלחתי להתקרב לטעם הקיגל של החסיד האשכנזי שמוכר כל שישי בכניסה ליישוב. הקיגל שלו מגחך על הקיגל שלי. נשפך מצחוק. אוחח התפזרתי. אני מתגעגעת.
אחרי כל הבישולים אני מנקה את הבית. בזמן הזה הבת שלי ישנה צהריים. אני משתדלת להספיק גם לנוח. בעלי עדיין בבית מדרש. לקראת שבת אני מתקלחת, מתלבשת בשמלות הכי יפות שלי. הכיסוי ראש מקבל צורה מיוחדת לכבוד שבת. אני מתאפרת. אני מקלחת ומלבישה את הבת שלי בשמלה לבנה מתוקה עם סרט ונעלי בובה קטנטנות. אני שומעת תמיד את אותו שיר לפני שבת עם הסיגריה האחרונה. משתדלת לא להתלכלך ולשים בושם שהנשים לא יריחו את שאריות הניקוטין. אני מדליקה נרות בהידור עם שמן זית , כמה שיותר אני אוהבת, נרות שבת מסמלים שלום בית. יש סיפור על אדם שאין לו נרות ויין לקידוש אומר לו הרבי קודם כל תקנה נרות זה בשביל השלום בית שלך ושל אשתך. אבל אני יודעת שלא משנה כמה נרות אדליק על השולחן זה לא יציל את השלום בית שלי.
אני מתפללת להשם שיזכה אותי לילדים צדיקים, שיברך אותי את אישי את בני את אבי ואימי …
אני תמיד מבקשת שיחזיר אותי בתשובה שלמה. כי זה כל מה שאני באמת זקוקה כרגע. לתשובה.
אני הולכת לבית מדרש, תמיד בין הראשונות. נכנסת פנימה לעזרת נשים עם הקטנה.
כוספת לשמוע את השירים. אני כל השבוע מחכה לרגע הזה. השירים שמזככים לי את כל הגוף, האוזניים שלי רוצות לרחף מבעד לעזרת נשים ולהגיע ישר אל כיסא הכבוד. הנשמה שלי נמצאת בעולמות עליונים. ואני שרה יחד עם כולם בלי לדפוק חשבון אם שומעים את קולי. זה חזק ממני.
לא אכפת לי מכלום. אני בוכה. תמיד. כל האיפור שלי נמרח. אני לא רוצה שזה ייגמר. כל הרווקות מציצות מבעד לוילון לחפש את החתן שלהן. תמיד חשבתי שזה טיפשי. אבל מסתבר שיצאו מזה כמה חתונות. מעניין אם היא נדלקה מאורך הפאות שלו או אולי מגודל הידיים שלו. או בכלל מהדרך בה הוא מתנדנד בתפילה. זה מצחיק אותי. ומעלה בי בדיחות גסות שעדיף שאשמור אותן במוחי.
אחרי התפילה כל הגברים מקבלים ברכת גוד שאבס מהרב. אני אוהבת לראות את זה. כמה צניעות ענווה וקדושה יכולה להיות ברגע אחד קטן. בתמונה אחת. מבעד לוילון.
אני חוזרת מהר הביתה לארגן את כל האוכל. אתה מתעכב בדיבורים עם חברים. אתה מגיע עם הטלית על הראש. אני קניתי לך אותה לכבוד החתונה. טלית מצמר עם פתיל תכלת שאני למדתי לקשור.
אתה שר לי אשת חיל. אני מתגעגעת שתמיד היית שר לי ״ואת עלית על כולנה״ במנגינה מיוחדת, מצביע עליי פותח ידיים ומחייך. היית עושה זאת כל שבת, לא משנה איפה היינו אפילו אצל ההורים שלך. לשנייה הזאת אני מתגעגעת. אתה מספר לי מה למדת השבוע. אני טובעת בין כל הרעיונות והדיבורים. אנחנו שרים את השירים שלנו. אחרי הסעודה. אני גמורה. אבל בכל זאת אני מסדרת את השולחן. משאירה נקי. אנחנו משמשים בערב שבת. עונג שבת עדיין לא אמרתי ?
כתוב שתלמידי חכמים משמשים מערב שבת לערב שבת. מיותר לציין שבעלי לא היה תלמיד חכם.בכל זאת אני בעלת תשובה. תלמידי חכמים מתחתנים עם בת של תלמיד חכם. אבל כבודו חשב שאנחנו בדרגה כזאת. יותר נכון הוא החליט שאנחנו בדרגה כזאת. להיות יחד פעם בשבוע כשמותרים. אני משאירה לכם לעשות את החשבון. העונג שבת שלנו לא היה מענג. לפחות לא עבורי. אבל אני שמחה בתוך תוכי שקיבלתי את מנת החום והאהבה שאני זקוקה לה לפחות להיום. אנחנו שוכבים יחד במיטה. אתה לא מאפשר לי לגעת בך. לענג אותך. ללקק אותך. אתה נצמד אליי. מלטף לי את החזה. יונק לי את הפטמות. זה נעים לי. אני נצמדת אלייך בחזרה. אתה מחזיר אותי אחורה. לא יכול להרגיש את החיכוך. אני לא יכולה עם זה. אני לא חופשייה. אתה חוסם אותי כל הזמן. אני מתענגת מהמגע שלך. אתה עוצר. יותר מידי בבת אחת. אתה רוצה להתחבר אליי. אני מסכימה. אני לא אומרת לך שרק התחלתי להתענג. שאני צריכה עוד זמן. כי אני יודעת שאין כזה. אתה מתחבר אליי. אני מרגישה את הזרם החם שלך בין הרגליים שלי. אתה ממתין כמה דקות. אתה קם. הולך ליטול ידיים. אני נשארת עירומה ורטובה על המיטה. אני רוצה שתישאר. לשכב לידי. לחבק אותי. אמרת שאני עליתי על כולנה נכון ? אז למה אני לא מרגישה את זה ?! אני לא מרגישה שאנחנו גוף אחד. אני לא מעיזה להציע עוד פעם. אתה מתלבש והולך לבית מדרש. אומר לי ״ אל תשכחי ליטול ידיים״. אני נשארת על המיטה ומנסה להירדם. אני אפילו לא חושבת לגעת בעצמי.
עכשיו אחרי שכתבתי את כל זה אני לא בטוחה למה אני הכי מתגעגעת. אבל לפעמים לרגש שלי אין הגיון. לפעמים מרגיש לי שעכשיו אני בגלגול אחר כאילו כל זה לא קרה לי בכלל. זה סיפורים של מישהי אחרת מארץ רחוקה. לא כך כך רחוקה. אבל זה היה. אני לא שם היום. אני לא בשום מקום. השבת שלי כבר לא תחזור.
כרגע זה מספיק. זה מה שאני יודעת. בא לי סיגריה.
