אל תביאני לידי ניסיון ולא לידי ביזיון

שעת בוקר מוקדמת.

אני נוסעת אלייך.

את מקבלת את פניי בחיוך.

יש ריח נעים, בדיוק המנקה סיימה לנקות.

אני מתיישבת על הכורסא הוורודה. את לובשת שחור. אני יותר אוהבת שאת צבעונית. יצא שפספסתי כמה פגישות. היית חסרה לי. אני יודעת על מה אני רוצה לדבר איתך היום. אבל אני מתוסכלת    קשה לי לשתף אותך. אני יודעת איזה תיבת פנדורה זה יפתח. שוב. אבל אני יודעת שאם לא אתחיל את השיחה בזה. זה לא יקרה היום. אני אוזרת אומץ. כי את פה בשבילי. גם אני פה בשבילי. זה לא יעבור אם לא אדבר על זה. אני כבר למודת ניסיון. אני משתפת אותך שאני זקוקה לחוות כאב. את יודעת שהייתי פוגעת בעצמי פעם. לפני עשר שנים. אני משתפת אותך שלא פגעתי בעצמי. לפחות לא ככה. למרות שרציתי. רציתי מאוד. פגעתי בעצמי בדרכים אחרות. בקשרים רעילים עם גברים. בהחלטות פזיזות. אנימספרת לך שאני נהנת לחוות כאב פיזי, מוחשי, אמיתי, בסיטואציה אינטימית. עם גבר. שאני רוצה להתמסר אליו. לתת לו את כל הטוב שלי. אני מספרת לך שתמיד הייתי כזאת. לעולם לא דיברתי על זה. גם לא עם עצמי. גם לא עם אבא. אני מספרת לך שהכאב הפיזי שאני רוצה לחוות לעולם לא יוכל להשתוות לכאב הנפשי שאני חווה וחוויתי. אבל זה משחרר אותי. זה מרפא אותי. זה מחייה אותי. אני מספרת לך שנפגעתי לאחרונה. שניצלו אותי. את ההתמסרות שלי. את הטוטאלית שלי. את הרצון שלי לאהבה. כי חולת אהבה אני. אני מספרת לך שלא אמרתי לא. לא הגדרתי גבולות. פשוט התמסרתי. הייתי אני. אבל בתוך תוכי לא רציתי להיות שם. בדיוק כמו שהייתי ילדה. לפני עשרים שנה.

את שואלת אותי איך נפגעתי. את רוצה לשמור עליי.

את אומרת לי שזה נטייה מוכרת. זה לא מפתיע אותך. את חושבת שזה יכול לעשות לי טוב רק בתנאי שזה עם אדם שאני סומכת עליו מאוד שאוהב אותי ורוצה בטובתי. שאני יכולה להפסיק אותו מתי שזה עובר את הגבול. שאני צריכה זמן. לא ליפול לתהומות. לשתף אותך בכל.

את שואלת אותי מה הנקודה הכי כואבת בכאב הנפשי שלי. אני משתפת אותך. שאני בכלל לא מקבלת את החיים שלי כמו שהם. מגיל קטן. את שואלת אותי למה. את רוצה שאספר לך על הטראומה. אני לא מסוגלת. שוב. אני נזכרת שכתבתי על זה בשבוע שעבר. אני מבקשת לקרוא לך. כל זה יהיה כמו סיפור. חיצוני. משהו שלא קרה לי. אלא למי שכתבה אותו. אולי בכלל בדיוני.

אני קוראת לך את הסיפור על הילדה בת 7 במיטה. מול הילדה שאני היום על ארבע במיטה. נזכרת בטראומה בסיטואציה אינטימית כל כך. נבהלת. מפוחדת. נבוכה.

אני קוראת לך הכל. בלי להחסיר אף פרט. אני קוראת מהר. שייגמר.

את מבקשת לחבק אותי. אנחנו מתחבקות. זה נעים לי.

את מנתחת איתי למה הטריגר הזה עלה פתאום. למה אני לא זוכרת כלום. רק חלקים של חלקים. של טשטושים של תמונות. את מספרת לי על הילדה הזאת. שלא יכלה לומר שום דבר. שהיא לא אשמה. היא רק ילדה. אני מתווכחת איתך. יש לך טיעונים טובים. הטיעונים שלי כתובים לי במוח כפסק דין שכבר חרצתי מזמן.

אני כבר לא שם על הכורסא. אני מעורפלת. הגוף שלי מונח באגביות. הנשמה שלי מרחפת לה אי שם. רוצה להיעלם. רוצהלברוח. רוצה לעוף.

את קולטת אותי.

את שואלת אותי.

איך את עכשיו ?

אני אומרת לך שאני מרגישה עמימות.

אין לי איך להסביר לך את התחושה.

כי היא לא קיימת בתוכי.

אני ריקה וחסרת תוכן כרגע.

בפנים הכל חלול.

את מבקשת ממני לעצום עיניים.

את מתרגלת איתי נשימות.

אני חוזרת לסוג של הכרה.

עדיין מעורפלת.

את מכינה אותי שזה עלול להגביר את החרדות.

אבל את פה. לכל דבר.

אני יוצאת מהחדר המוגן.

אל העולם שבחוץ.

אני נעלמת.