לפעמים בא לי לכתוב על פיות.
קטנות וורודות שמפזרות נצנצים לכל עבר.
על מלאכים לבנים,
ששומרים עליי מכל עבר
מלאים באור בוהק זוהר ונוצץ.
על שמיים כחולים.
בהירים. מלאי עננים לבנים.
שנראים כמו צמר גפן מתוק.
לפעמים מתחשק לי לכתוב על חדי קרן צבעוניים
אני דוהרת עליהם בחופשיות
הרוח מנשבת בשיער
ניתן להריח מקווה מים חיים בקרבת מקום.
ואני נכנסת אל האגם עירומה,
המים קרים מכסים את כל גופי
ואני מרגישה חיה.
לפעמים אני רוצה לכתוב על שפריריות שמאירות בצבעים את הלילה.
על גורי כלבלבים מתוקים שמשחקים ומכשכשים בזנב.
על הילדה הכי יפה בגן.
שהיא תמיד מחייכת.
אף פעם לא עצובה.
אוהבת את עצמה.
על נסיכה של דיסני יפהפייה שחיה עם הנסיך שלה באושר ועושר.
על אשת חיל שבנתה ביתה.
עם הזיווג שלה משורש נשמתה
והם אוהבים
חולמים חלומות
חיים מלאי תקוות
מדברים על הכל
ומתמודדים יחד
עם החיים.
ויש להם ילדים בריאים ויפים
עם פאות מסולסלות
וילדות מתוקות
לבושות בשמלות עם פפיון.
והם מזדקנים יחד
מאוהבים
על ספסל בגינה.
מתחשק לי לכתוב על חיים בלי התמודדויות
בלי ביקורת, בלי טראומות, בלי פגיעות מיניות, בלי אכילה רגשית, בלי יצרים ותאוות ,בלי כאב וצער,בלי דיכאון בלי פגיעהעצמית.
אבל במקום זה כל מה שאני כותבת עליו
זה דרקונים יורקי אש
שיניים ננעצות בבשר החי
מלחמות של ביקורת ואגו
חושך שחור שמכסה את הכל
הייאוש נעשה יותר נוח
מפלצות מתחת למיטה
בכי ויגון כל לילה על הכרית
האור מתרחק ממני
החושך נכפה עליי
אני נובלת
שוב
אני חוזרת אל הבור ממנו כבר הייתי בדרך החוצה
אני נאחזת בכל אבן ואבן שאני מרגישה לצידי.
איני רואה כלום
אני נושכת שפתיים ולא מאפשרת לעצמי להיכנע
הזיכרון היחיד של אור הוא מהרגע שנכנסתי לבור
לפעמים אני כמעט ושוכחת אותו
לראות אותו אני בוודאי לא רואה
אני נאחזת בזיכרון
נאחזת בחיים
אני אוספת כוחות אחרונים
תפילות אמיתיות
מילים אחרונות
תקוות בודדות
חלומות רחוקים
ומבטיחה לעצמי
שיבוא יום ואני אכתוב על פיות ונצנצים וורודים ומלאכים שומרים.
