אני נהנית לבצע. לא יודע להסביר. אני אוהבת לרצות. אני יודעת זה דפוק. למה את צריכה לרצות אותו. הרי אתם לא מכירים. הוא יכול לבקש מה שהוא רוצה. אז כן יש לי גבולות ולא אעשה כל דבר. לכן אני שואלת לפני במה כרוך האילוף הזה שאתה מדבר עליו. איך זה עובד מרחוק. אז לפני שאני מתחילה. אני יודעת מה הגבולות שלי. ידעתי בתוכי שהגבול שלי זה לשלוח לך תמונה אינטימית. אבל בוא נחזור קצת אחורה. למה בעצם הגענו לכל זה. סיקרנת אותי. מאוד. העיסוק שלך. הכתיבה שלך. הדרך בה אתה מתבטא. הגישה שלך בשליטה. אמיתית. כנה. לא מתנצלת. אתה יודע מה אתה רוצה. אני רואה בזה יציבות. אני אוהבת את זה. אז אמרת לי שאתה מבסס שליטה בהתחלה מרחוק. סיקרנת אותי. משכת אותי לעולמך. ככה הגעתי לפה. אני על ארבע. על מגבת. בחדר. על הרצפה. הלבנים שלי בתוך הפה שלי. איני זזה. חוץ מבלוטות הרוק שלי. בדיוק כמו שאמרת. ההתנגדות נמצאת שם. נוכחת במוחי. ״מה את עושה ?״ ״למה את עושה את זה ?״ המוח שלי מדבר איתי. הגוף שלי רק מנסה לא לזוז. להיות פסל בדיוק כמו שאמרת. אני מדמיינת אותך מסתכל עליי מלמעלה. אין לי מושג איך אתה נראה. אבל זה ממש לא משנה. זה המהות. אני נענית לאתגר. אני לא חושבת על כלום פתאום. רק על בלוטות הרוק שלי. אני כבר לא בטוחה מה הצבע של הלבנים שיש לי בתוך הפה. המוח שלי בחופשה. אני אוהבת את זה. אני חושבת איך אוכל לשקף לך את ההרגשה. אני שולחת לך תמונה של הברכיים שלי. ניתן לראות את סימני המגבת. אבל לא מספיק. הייתי רוצה שיראו יותר. אתה מבקש ממני להתיישב על המגבת. להכניס את הלבנים שלי אל תוך הלבנים שלי. משפט קצת מצחיק לומר. אבל זה מה שזה. הם רטובים. ביחסי גומלין. בין הפה לבין הרגליים שלי. אני רק רוצה לגעת בעצמי עכשיו. לפרוק עול. אני שוכבת במיטה. אני עירומה. עם לבנים בלבד. הפטמות שלי זקורות ואני רוצה לגעת בהן. אתה מאפשר לי לגעת בעצמי. לחצי דקה בערך. זה לא מספיק. בטח לא בשביל לפרוק עול. אבל אני נהנית מתחושת האיפוק. מתחושת הדגדוג. ההתרגשות. הצייתנות. אתה מעודד אותי. זה נעים לי. אני יודעת שאני צריכה ללמוד להתאפק. אבל חסמתי את עצמי יותר מידי בשנים האחרונות. שעכשיו כל מה שבא לי זה להתפרק. מתי שאני רוצה. איך שאני רוצה. אבל אתה מצליח לעצור אותי. אני חושבת על מה אתה מרגיש כרגע. אני לא מעיזה לשאול. אני נרדמת עם תחושה נעימה בין הרגליים.
אני נהנת לרצות. לא כי אני מבטלת את עצמי. כי זה נותן לי סיפוק. אולי גם משמעות. זה ממלא אותי. משם מגיעה ההתמסרות שלי. ברגע שרק אבחר בכך. ברגע שרק ארגיש שזה הדבר הכי נכון עבורי. ללכת אחריו. אז אני אמסור את המפתחות.
