הבטחת לי חיים שלמים. הבטחת לי בית. משפחה. ילדים. הבטחת לי שמחה,אמונה,אהבה.חשבתי שזה יהיה לנצח. האמנתי שנצליח לבנות את הבית שתמיד חלמתי עליו. יחד. עם הילדים שיהיו לנו. שנזדקן יחד על ספסל בבית אבות.
אתה מבין בכלל ? אתה שומע אותי ? אני אישה של גבר אחד. תמיד הייתי. תמיד רציתי. תמיד חיפשתי. עד שנהייתי חולה. אחרי החתונה הקדושה סירבתי להאמין. סירבתי להאמין שהבית שלנו לא נבנה. לא קיים. שאני לבד. לקח לי זמן להבין שאתה לא עומד בהבטחות שלך. שאתה פה בשבילך. פעם אחת. לילה אחד. שמעתי אותך מתבודד. מדבר עם השם. חשבת שאני ישנה אבל אני שמעתי אותך מדבר. שמעתי את החלומות שלך. את התשוקות שלך. את התפילות שלך. אני לא הייתי בהן. זה שבר אותי אתה יודע ? בכיתי מעבר לדלת ולא הצלחתי להחזיק את הדמעות.
אני לא יכולה להחזיר שום דבר לאחור. אבל אני כועסת. אני לא מצליחה להפסיק לכעוס. אני לא מסוגלת לקבל את זה. שאני לא אהיה אישה של גבר אחד. שהבית שרציתי להקים כבר לא קיים, הוא לעולם לא נבנה. שהילדה שלנו לא תגדל עם אבא ואמא יחד.
לפעמים אני לא בטוחה שמגיע לי יותר. לפעמים אני לא בטוחה שמגיע לי בכלל. זה כל כך ברור לי מה אני רוצה. למה אני זקוקה. אבל אני כבר לא מאמינה שזה קיים עבורי. אני רק חושבת על השברים שאיני מצליחה לאסוף. על הפחדים. על הטעויות. על המלחמות שלי עם עצמי. אתה יודע משהו ? אתה לא מכיר אותי. בכלל. אף פעם לא הכרת באמת. לא הצלחת לחדור אליי. לא הצלחת להעניק את מה שהייתי זקוקה לו. לא קיימת את ההבטחות שלך.
ועכשיו כבר סטיתי מהדרך. אני שומעת על שידוכים. ואני שוב באפליקציות. תמונות. פרטים. בעיקר תאוות. אני שוב בפארק. בבר. בתי קפה. שוב נפגשת עם אחרים. שוב לבד. שוב מספרת את אותם דברים. שוב מצפה. שוב מחכה. שוב מתפללת. שוב מחפשת לברוח. לא מוצאת נחמה. אני לא רוצה את זה. אני לא ביקשתי את זה. אני לא יכולה להכיל את זה לפעמים. הכישלון. האכזבה. הבדידות.
אנחנו שני זרים.
איני מרגישה שיש תקווה עבורי כרגע.
אולי אני צריכה להשלים עם זה שהייתי פעם. אישה של גבר אחד. ג’ינג’י עם פאות מבולגנות. והיום אני פשוט אישה עם ילדה של גבר אחד. פשוט אשה. בלי גבר. חווה בלי אדם. נשמה תועה. איני מבקשת דבר יותר. 40 יום לפני יצירת הוולד קוראת בת פלוני לפלוני.
איפה הפלוני שלי ,
הבת קול יכולה לקרוא לו שוב ?
לתת רמז ?
טווח זמן ?
משהו ?
להעיר אותו.
עד שיבוא.
