אני לא מצליחה להירדם
לקח לי שעתיים להרדים את הנסיכה
וכל מה שרציתי זה לישון
עכשיו עד שסוף סוף נרדמה
אני לא נרדמת
כל המחשבות תוקפות אותי
אני שונאת את עצמי לפעמים
אם היית רואה אותי היום לא היית מזהה אותי
בטח שלא היית רוצה להתקרב אליי
יש רגעים לפעמים בהם אני מרגישה חזקה
אני מתמלאת עוצמה
אני מרגישה שאני לביאה
שאני יכולה לשרוד הכל אחרי כל מה שעברתי
רגעים של תקווה
ויש רגעים של נפילה
שאני מרגישה הכי חלשה בעולם
כמו נמלה
כמו גרגיר עפר
ריקה,חלולה,מיותרת.
כמו כלום שמסתובב בעולם בלי תכלית
רגעים בהם אני שונאת את עצמי
ולא יעזור כלום אני לא רוצה להיות.
תמיד הרגשתי כי מתקיימות בי שתי חסידות דומננטיות.
חסידה אחת צוחקת,שמחה,עפה ממקום למקום
מפיצה אור ואהבה.
חזקה,עוצמתית,מסוגלת להתמודד עם כל איתני הטבע שיקראו בדרכה בזמן התעופה.
חסידה כזאת שרוצה לחיות, משתוקקת, מתרגשת, חושקת, רוצה לטרוף הכל. אוהבת.
החסידה הזו בעיקר מלאת תקווה.מפנטזת.
חולת אהבה.
החסידה השנייה שמתקיימת בתוכי בוכה,עצובה,קמלה,סטטית,
הכנפיים שלה לא מתפקדות.היא אינה יכולה לעוף.
פסימית. היא לא רוצה לחיות. היא רוצה למות.
היא לא מאמינה באהבה. אין לה תקווה. כל רצונה הוא להישאר במיטה לכסות את השמיכה מעל הראש ולא להיות.
החסידה הזו שחורה. היא כועסת. על השם. על העולם. על אנשים. בעיקר על עצמה. מלאת רגשות אשם וחרטה.
חסידה שחורה.
שתיהן מתקיימות בי בכל רגע ורגע.
שתיהן חלק ממני ממש.
בלתי נפרד.
מאז שאני זוכרת את עצמי.
החסידה השחורה מושכת אותי למטה. אל השאול.
החסידה חולת אהבה מנסה לעוף, לחיות , לחלום, לשרוד.
כשהחסידה השחורה מנצחת.
אני שוקעת בדיכאון. המחשבות על לצאת מהמיטה מרגישות לי בלתי אפשריות. החסידה השחורה פוגעת בי. פיזית ונפשית.
בינתיים החסידה האוהבת לעולם לא ניצחה.
לפעמים היא גוברת על החסידה השחורה.
אבל לעולם לא מספיק.
היא צריכה להתמודד עם פוסט טראומה, התעללות מינית, נקיפות מצפון, חוסר ביטחון, ביקורת בלתי פוסקת.
אני מבינה אותה.אני מרחמת עלייה לפעמים.
זה מלחמה קשה מידי להילחם.
לפעמים אני מדמיינת אותי בלי החסידה השחורה.
בלי כל הקשיים שעברתי ועוברת ואעבור.
אבל איני יכולה ממש לראות אותי ככה.
כי היא שם מאז שאני זוכרת את עצמי.
לא מכירה את עצמי בלעדיה.
אבל אני מחזיקה חזק.
אני מתפללת כל יום שהחסידה האוהבת תנצח.
שהתקווה תתקיים בי בלי ספקות.
שהשמחה לא תעזוב אותי.
שאזכה לאהוב ולתת אהבה
ולעוף.