את לוקחת את מעטפת הכסף שהאדון השאיר לך על השולחן. את לובשת את כיסוי הראש שלך. אין לי זמן להשקיע,את קושרת קשירה פשוטה. את יוצאת מן הבית עם השמלה הלבנה. זה מאוד מביך אותך שכולם יודעים שאת הולכת הערב למקווה. אבל זה הציווי של האדון. הוא אמר לך שהוא מעוניין שכולם ידעו שאת נטהרת בשבילו, שכולם ידמיינו איך הוא משמש אותך בלילה, ורק הוא ירגיש.
את עושה את זה בשבילו. למרות המבוכה. למרות המבטים השיפוטיים של הנשים והצחקוקים של הגברים ברחוב. את יוצאת מן מפתן הדלת. שמחה ומרוגשת. את מזמזמת לך את השיר הקבוע.
אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא, אַשְׁרֵיכֶם יִשְׂרָאֵל,
לִפְנֵי מִי אַתֶּם מִטַּהֲרִין
וּמִי מְטַהֵר אֶתְכֶם,
אֲבִיכֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם,
וְאוֹמֵר :מִקְוֵה יִשְׂרָאֵל ה',
מַה מִקְוֶה מְטַהֵר אֶת הַטְּמֵאִים,
אַף הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְטַהֵר אֶת יִשְׂרָאֵל.
את נכנסת לרכב השחור. חלונות כהים. מושבים מעור. הנהג של אדונך מחכה לך. כשהוא רואה אותך הוא מחייך עם גומת החן שלו. את מסתכלת, מגניבה חיוך ומרכינה את ראשך. הוא לבוש חולצה שחורה, מכנס דגמ״ח שחור ונעלי עבודה. הוא גבר מאוד נאה. אין ספק. יש לו שיער חום קצר, עיניים חומות גדולות,שפתיים מלאות, גומה בלחי ימין. חיוך מבויש. גוף של סיירת צנחנים. ידיים גדולות. טוב את חייבת להפסיק להסתכל עליו. בכל אופן אינך מורשה לדבר איתו. בנושא הזה אני מסכימה לגמרי עם האדון. אבל למזלך הוא מבין שהיום ליל טבילה לכן הוא יודע לאן לקחת אותך.
אתם מגיעים אל הבית של הקוסמטיקאית שלך.
״אני מחכה לך פה למטה בחנייה, בהצלחה״. הוא אומר ואינו מצפה לתגובה.
את עולה במעלית. הגברת המבוגרת פותחת לך את הדלת. שמחה תמיד לראותך. היא עושה לך גבות,שפם,מפשעות ולבסוף מסירה לך את הלק. את תמיד נבוכה כל פעם מחדש כשאת צריכה להסיר את הלבנים שלך. את מסתכלת על התקרה ומנסה לחשוב על משהו אחר. חוששת שמא היא תשים לב כמה את רטובה. למזלך אתן מדברות על החיים,עבודה,ילדים. הכל חוץ מעל הפיל שבחדר. הלילה את הולכת להיטהר.
את אוהבת את ההרגשה הזו. שהגוף שלך חלק. מוכן לחסדיו של אדונך. שום דבר אינו חוצץ בינך לבין המים המטהרים.
את מסיימת את הטיפול, פותחת את המעטפה,פתאום את מבחינה בפתק מקופל הנמצא בתוך המעטפה. את מיד מכניסה אותו בחזרה ומשלמת לקוסמטיקאית. אתן נפרדות לשלום. לא לפני שהיא מברכת אותך בכל הברכות, בריאות,שמחה,אושר,קדושה,שלום בית, פרי בטן, חינוך ילדים. בעזרתו יתברך. את יורדת למטה ואת כל כך מתרגשת לקרוא את הפתק שהאדון כתב לך.
״ שפחתי,יונתי,תמתי
בת המלך שלי
שאהבה נפשי
אני כבר יכול להרגיש את המגע של גופך
אני כבר יכול להריח את הריח שלך
אני כבר מתעורר שאני חושב על הערב שלנו
איך אני אעניק לך כאב
איך אזכה להרגיש את ההתמסרות שלך
אני כבר מדמיין את הגוף שלך נרטב שאת נעמדת על ארבע מולי.
בתלבושת שהכנתי עבורך
אני כבר יכול להרגיש את האיבר שלי מחליק ומתהדק בתוכך. מרגיש את חום גופך. מרגיש את תשוקתך הבוערת מבפנים. אנחנו נהפכים לאחד.
הערב אזכיר לך כמה שאת שייכת לי
שמחשבותייך, תקוותייך,רגשותייך,גופך,עתידך
שייכים לי.
הנך יפה רעייתי ומום אין בך
על משכבי כבר שבועות חיפשתי את שאהבה נפשי.
משתוקק אלייך
אדונך ״
אני קוראת את המכתב. שוב. ושוב. ושוב. אני כל כך מתרגשת מהמילים שלו. כל כולי מרגישה כמה שזכיתי בו. זכיתי להיות שייכת לו. הגוף שלי נרעד ומצטמרר. הלבנים שלי כבר אינם יכולים לספוג את העוררות שלי. אני יורדת למטה במעלית וכמעט שאני שוכחת לאן אני צריכה ללכת.
הרגליים כבר לא לוקחות אותי. אני נמצאת בריחוף. אני נכנסת לרכב. הנהג מסתכל עליי. מחייך. אני אוהבת את החיוך שלו. כאילו יודע בדיוק מה מתרחש לי בין הרגליים כעת. כנראה הלחיים האדומות שלי מסגירות אותי. אני חושבת לעצמי בלב. אני משפילה את מבטי. נראה שהוא רוצה לומר לי משהו אך הנהג מבין את המסר ומתחיל בנסיעה לקניות.
