אל תביאני לידי ניסיון ולא לידי ביזיון

ערב ראש השנה, אני מדליקה נרות, לובשת שמלה לבנה חדשה, מברכת שהחיינו ויוצאת ידי חובה בברכת החג.

אני יוצאת איתך לטיול עם העגלה, את לובשת שמלה לבנה חדשה שקניתי לך. עשיתי לך שתי קוקיות. את כל כך שמחה. מסתובבת עם השמלה וצוחקת בקולי קולות. קוראת לטעטע (סבתא) ולאבא (סבא) שיראו אותך. שנה ראשונה שאנחנו לבד. התורם זרע שלך לא התקשר אפילו לאחל לך שנה טובה. מהיום אני קוראת לו ככה. כי הוא לא ראוי להיקרא אבא. להיות אבא שלך זו זכות. זכות עצומה שאין לו מושג בכלל ואינו יוכל לעולם להבין את זה. כמה שהוא מפסיד.

ומעכשיו והלאה אנחנו משפחה. אני ואת. אני ראש המשפחה. אני לא בחרתי בזה. לא דימיינתי שזה מה שיקרה לי, לנו. האמנתי שהתחתנתי עם האדם שאני הולכת להזדקן איתו.

שנה שעברה בדיוק בראש השנה גמרתי אומר להתגרש ממך. ההחלטה הכי קשה שעשיתי. בעצמי. אבל הכי נכונה לי. בחרתי בי. בחרתי בך. והשנה הזאת הייתה רכבת ההרים הכי מפחידה בפארק. כזאת שכולם מקיאים בה. ברמה שמחלקים בה שקיות הקאה. שמורידים את הנעליים לפני שנכנסים למתקן שלה.

ועכשיו ערב ראש השנה. אני בודדה. בודדה ברמה שכואב לי בעצמות. הדם של זורם אחרת. שורף לי בלב. הדמעות עומדות לי בגרון. מסרבות להיעלם. רוצות לשטוף הכל. הבכי שלי חרישי. מעומקא דליבא. צועק. זועק. בקול חלש שכמעט אי אפשר לשמוע. צועקת אבא ! אני בוכה, אני צועקת לך ! שכחת אותי, השארת אותי נטושה, תלויה באוויר, בודדה. למה הבאת אותי לפה אבא. לעולם ההפקר הזה. לעולם השקר הזה. אני רוצה להיות על לידך. להרגיש שוב את האור שלך מאיר עליי. עם ישראל ממליך אותך מחר. למלך על כל הארץ. אני כועסת ! אני רוצה להרגיש את זה ! להרגיש את המלוכה שלך בעולם שלי! כן שלי. אסור לבקש על עצמי בראש השנה. אבל לא אכפת לי. אני אנוכית. אני מרוכזת בעצמי ובצער שלי. אני רוצה שתמלוך בעולם שלי, במציאות שלי,

שאזכה להרגיש,

לכסוף,

לראות,

עין בעין,

את האור שלך מאיר בי שוב. לא מגיע לי כלום. באמת. אני באה ריקה ממצוות אלייך אבא. אין בי כלום. שום קדושה. שום טהרה. רק זיופים. הכל מסתתר בתוכי תחת מעטה של כעס, כאב, עצבות.

אני מסתכלת עלייך בעגלה. משחקת עם הבקבוק מים שלך. מחייכת. שמחה. את מסתכלת עליי מלמטה בעגלה. את מבינה שאני בוכה. את מבינה הכל ברמה שזה מעצבן אותי. את שולחת יד קטנה ומתוקה אל עברי. אני מחזיקה את ידך ביד אחת וביד השנייה ממשיכה לדחוף את העגלה. אני מצטערת ילדה שלי. אני מאפשרת לעצמי עכשיו להתפרק. מכל הכאב שאני אוגרת בתוכי. מכל התהפוכות שהלב שלי עובר. אני זועקת לך אבא. שאיני יכולה יותר. אני לא עומדת בזה. נמאס לי לשרוד. אני רוצה לחיות. באמת. אבל בתוך תוכי אני יודעת שאני אמשיך ואשרוד. כי איני יכולה עוד לוותר על עצמי. כי אני זה את. ואת זה אני. אני לא יכולה לוותר עלייך ילדה שלי. על עצמי הייתי מוותרת ממזמן. אני כל כך רוצה לחתוך. בבשר שלי. במעלה הירך. בתוך הזרוע. בבטן התחתונה. להוציא את כל הכאב. עד הסוף. להרגיש את הכאב דרך הדם שזורם מהחתכים. כמו פעם. בימים הטובים. אבל לא הפעם. הפעם אני מתגברת על עצמי. אני חוזרת איתך הביתה. כולם מחבקים ומנשקים אותך. את מראה לכולם את השמלה שלך. אני לוקחת כמה קוביות קרח בכוס, חומקת החוצה. לועסת אותן אחת אחת עד שאיני יכולה להרגיש את הפה שלי. מנסה להעביר את הרצון הזה לחתוך. לכאב פחות מסוכן. שלא משאיר סימנים. המשפחה כבר רוצה להתיישב לאכול. קוראים לי. אני מעשנת סיגריה. הדמעות ממשיכות לזרום. אי אפשר לסגור את השיבר הראשי. אי אפשר כבר להסתיר את הדמעות. אני לא מנסה אפילו. אמא שלי באה לבקש ממני לבוא ,אבא שלי יוצא החוצה. מגיע וצועק עליי״הבת שלך צריכה אותך ! את צריכה להיות בשבילה ! תפסיקי עם הדיכאון הזה. ״ ואני כבר לא שם. לא נמצאת. אין לי כוחות להילחם מולך אבא. מלחמה ידועה מראש. אינך יודע ואינך יכול להכיל אותי. אינך יודע להראות לי אהבה. והילדה שבי כל כך זקוקה לזה. משתוקקת. כמהה לזה. לא משנה כמה היא יודעת שאתה לא מסוגל לתת. הילדה שבי רוצה לצעוק לך ״הבת שלך צריכה אותך ! תפסיק לצעוק ! תחבק אותה ותאמר לה שאתה אוהב אותה.״ זה כל מה שהיא צריכה. זה כל מה שהיא תמיד זקוקה.

אני נכנסת פנימה.

תכלה שנה וקללותיה, תחל שנה וברכותיה.