5 בבוקר אני על הרכב נוסעת לקחת את הבת שלי
מגיעה לאיפה שקבענו והפלא ופלא הוא מאחר בשעה. אני מעשנת סיגריה ועוד סיגריה. מוצאת סופר קרוב במידה ותהיה אזעקה. קונה לעצמי משהו לשתות. מסתכלת על ערימת העיתונים שנמצאים ליד הקופה. תמונות של עשרות ילדים מגיל 0 עד 18 פשוט מעטרות את השער הראשי של העיתון. ואני מסתכלת על העיניים של ילדה אחת בת שלוש. תינוק אחד בן 9 חודשים. ואני מתחילה לפרוץ בבכי. פתאום אני לא נוכחת במקומי. פשוט מתפרקת לנוכח התמונות. מזכירות לי את קיר השמות ביד ושם. אין שוב הבדל בעצם. רק התמונות צבעוניות. רק הילדים ישראלים. רק הרוצחים ערבים. אבל השנאה נוכחת שם באותו האופן.
והקופאית שואלת אותי אם הכל בסדר. ואשה אחת מציעה לי כוס מים. אישה אחרת מחבקת אותי. ואני רק רוצה שהאדמה תפתח את פיה ותיקח אותי.
אני משלמת ויוצאת. אני בוכה להשם. בלי מילים רק מחשבות. איך אתה יכול לתת לדבר כזה לקרות. אחרי מסירות הנפש של כל השנים שעם ישראל מוסר על כיבוש הארץ. ואני נתקפת געגוע עז לבת שלי. כל מה שאני רוצה זה לחבק אותה.
אני מנקה את הרכב. מעשנת עוד סיגריה והם מגיעים. אני לוקחת אותה ומחבקת אותה חזק. עדיין מוקדם בבוקר ולוקח לה רגע להבין איפה היא נמצאת. ואני נוסעת למשפחה שלי, תוקף אותנו בדרך גשם זלעפות.
אני לא מוצאת את עצמי. מתקשרים אליי מהמשרד האזרחי. מציעים לי דירת שני חדרים בתל אביב. לא כשרה. ואני מתלבטת עם עצמי. מסתכלת על הבת שלי. כמה שקט יהיה לנו בתל אביב. כמה נרגיש בנוח בבית לא שלנו. כמה ימים נוכל לחיות על אוכל מבחוץ.
באותו רגע אני גומרת אומר לחזור הביתה.
ספק מתוך אימפולסיביות, ספק חוסר אונים.
אז עברנו שלושה מחסומים בדרך.
עכשיו אנחנו בבית.
אני מרגישה בנוח. נשארת בתחתונים וחזייה.
הכלב שמח שהוא כבר לא לבד. הבת שלי כבר הספיקה להדביק עליו מדבקות. אני מסתכלת עליהם מהצד ומתיישבת לכתוב.
אז אם אתם רוצים לחבק את ילדי הדרום. אנחנו פה ❤️
