עברו ארבע שנים. עברתי כל כל הרבה שינויים. לפעמים מרגיש לי כאילו החיים האלה לא שייכים לי. זרים לי פתאום. י״ט כסלו. חג הגאולה. יום חג לחסידות. היום בו האדמור הזקן השתחרר מהכלא והתחיל לכתוב את ספר התניא.
ואנחנו רצינו כל כך להתחתן בתאריך הזה.
למרות שכבר לא נשארו מקומות. אנשים סוגרים חתונה שנה מראש. אנחנו ארגנו חתונה בחודש. בהשגחה פרטית זכינו להתחתן בתאריך הקדוש הזה. זכינו לשמוע את ניגון ארבע בבות הקדוש בחופה. ניגון שכתב האדמור הזקן, שמפאת קדושתו מנגנים רק בי״ט כסלו ובחתונות.
בזמן שהקפתי אותך שבע פעמים. מובלת על ידי אמא שלי וחמותי לעתיד.
הכל היה כל כך קדוש וטהור. הניגונים. הרבנים. הגן. השמלה שלי. הבתולין שלי. השמירת נגיעה שלנו. הדמעות שלי. השמחה. השמחה הייתה ניכרת.
אך העיקר היה חסר מן הספר. שני ילדים. תמימים. מאמינים בני מאמינים. באהבה. בפנטזיה. בזיווג משמיים.
תמיד עקצתי אותך על כל שלא הייתה לי הצעת נישואין. וכל הנשים בקהילה אמרו לי שככה זה הגבעונים לא עושים ״הצעה״, ואני קיבלתי את זה. למרות שזה לא מה שרציתי, לא מה שחלמתי. אבל הבנתי שאני צריכה להסתפק במועט.
גבר מצווה לשמח את אשתו בחגים. בתכשיט, בבגד חדש, לא זכית לקיים את המצווה הזו.
אני זוכרת איך קניתי בגדים והסתרתי זאת ממך. פחדתי שתצמצם אותי.
לעולם לא חגגנו יום נישואין. ביום הנישואין הראשון לא כתבת לי מכתב או קנית לי מתנה. אפילו לא היית בבית באותו ערב. אני זוכרת מוצש זה היה. הקרינו ביוטיוב את המופע של ״צמאה״ ואני ראיתי אותו במחשב בזמן שאתה עבדת. שמעתי את אברהם פריד שר את הניגון שלנו ובכיתי.
לא קנית לי אף פעם פרחים. גם לא בשבת הראשונה שלנו יחד. ואני קיבלתי את זה. לא חשבתי שמגיע לי משהו אחר. מישהו שישקיע עבורי.
היום אני חושבת אולי כבר אז ידענו בתוכנו שאין לנו מה לחגוג. רק להמשיך לחיות במקביל, להתמודד ולאסוף את השברים.
ואולי אני מגזימה. קטנונית. הרי זה לא מה שמשנה. זה רק קליפות. מה שחשוב זה מה שבפנים.
אבל כששאלתי את עצמי למה בעצם לי לא מגיע ?
אז השתקתי את הקולות בתוכי.
הקולות שאמרו לי את מה שהכי פחדתי ממנו.
שהעירו אותי מהחלום. שהחזירו אותי למציאות.
הקולות שהשתקתי.
הבחירות שלי הובילו אותי להיכן שאני היום.
הטראומה שלי גרמה להרס וחורבן בנפש שלי.
משאירה אותי ילדה. תקועה. בודדה.
והיום אנחנו כמו זרים.
כמעט ולא מתקשרים.
לא חיים באושר ובטח שלא בעושר.
אני כבר לא מאמינה בחלום. בפנטזיה. בשידוך.
אני מציאותית.
אני כבר לא באורות התשובה.
זה מדכא. זה פסימי. אבל זה שומר עליי מריחוף למחוזות אחרים.
אני מגלה דברים חדשים. אני קשובה לעצמי. אני מטפלת בעצמי.
אני מתמודדת.
אני שורדת.
אוספת שאריות של חיים.
מכניסה אותם לתוך קופסא.
מדביקה את השברים.
של ילדה אבודה.
של ברכת כלה שנאבדה.
