אולי אני עיוורת
אולי אני לא שמה לב שאתם מנצלים אותי
בוחרים בשבילי
אני כבר לא מצליחה לזהות בין טוב לרע
בין אמת לשקר
אני צובעת הכל בצבעים של שחור ולבן
המוח שלי התנוון
הלב מזמן כבר לקח את הפיקוד
והוא לא מתכוון לשחרר
אני מתחילה להגיע למסקנה שלהיות חולת אהבה זו לא ברכה אלא קללה
ניסיון למלא חוסרים שמחים באהבות נפולות
זה משימת התאבדות.
אני כמו נחום תקום
אני נופלת וקמה נופלת וקמה
החיים שלי מציפים אותי בהתמודדויות
כל פעם מחדש אני מוצאת את עצמי על הברכיים
נפולה
עצובה
ולפעמים אין לי כוח לקום בחזרה
לפעמים בא לי לשחרר ולתת לכוח הכבידה לעשות את שלו.
אבל כבר אין לי את הפריווילגיה הזאת
היא נלקחה ממני ביום בו הפכתי לאמא
אז אני קמה מכוח האנרציה
לפעמים חזקה יותר
בדרך כלל חלשה יותר
מרוקנת
אנשים נכנסים ויוצאים מן הלב
משאירים חורים
חור ועוד חור ועוד חור ולפעמים נדמה שכבר אין מה שמחזיק אותו
שכל משב רוח קל יכול להפיל אותו
ומי יודע מתי הוא יקום בחזרה
והאם בכלל ?!
אני רוצה להחליף את הקלפים שקיבלתי
אני יודעת שזו מחשבה שלא מובילה אותי לשום מקום.
אבל בא לי
אני פשוט רוצה לא להצטרך ליפול כדי לקום
אני רוצה להיות חזקה , לשים את עצמי במרכז.
לא לוותר על שום דבר פנימי שהופך אותי למי שאני.
אני רוצה להשקיע את הכוחות שלי עבור מי ששווה לתת אותם בשבילו.
להיות פחות אימפולסיבית
להיות פחות רגישה
להיות פחית מרצה
להיות פחות אני
לא לפחד לאבד
לא לפחד להיפרד
לא לפחד מלהיות לבד
לא לפחד מהשקט שחודר בין העצמית
פשוט
לא לפחד.
