אל תביאני לידי ניסיון ולא לידי ביזיון

מוצאי שבת האחרונים התרחשו שני אירועים במקביל  

שניהם מייצגים את הדיסוננסים של חיי.

את הפער בין רצון לחיות חיים של צעירה בגילי, מבלה, שותה, רוקדת

לבין הרצון להיות אמא, טובה דיה, מסורה,מעניקה,דואגת, אוהבת.

אני משתפת פה את שני האירועים בנפרד.

מכיוון שרק בכתיבה שלי אני יכולה לנתק ביניהם.

במוצאי שבת לא יכולתי. 

קיבלתי את הכל בפנים. בבת אחת. 

מוצאי שבת בערב  

כמה אני יכולה להכיל ? כמה אני יכולה לספוג ?

אני לא מסוגלת להחזיק. הידיים שלי מתעייפות. הנפש שלי פצועה. אני כל הזמן חוזרת לנקודת ההתחלה.

שבת הבת שלי הייתה אצל אבא שלה.

כל השבוע היא קוראת לו בבית ואומרת את שמו. שבת שבת אבא שבת.

ואני משתגעת הלוואי שהוא היה ראוי לאהבה שלה.

אני עושה את כל המאמצים כדי להביא אותה אליו.

את סותמת את הפה על כל כך הרבה דברים. אני לא מציבה לו גבולות. רק חושבת עליה. רק שיהיה לה טוב. רק שתהיה בקשר עם אבא שלה.

הוא מחזיר אותה במוצאי שבת. בשעות מאוד מאוחרות. ואני בסך הכל רציתי לצאת קצת. להשתחרר, לנשום. פעם בשבועיים. זה כל מה שיש לי. קבעתי עם המשפחה שתעזור לי לקבל אותה בבית ולהשכיב אותה לישון כדי שאוכל לצאת.

במוצאי שבת יצאתי לסדום.

הייתי קצת לחוצה אבל באווירה טובה.

ממש לפני שהערב מתחיל הוא מעדכן שעשה תאונה, הכל בסדר עם הבת שלי אבל הוא נתקע בדרך ומתעכב.

חמש שעות אחרי צאת השבת והוא רק בדרך אליי. אני נושכת שפתיים. מרגיעה את עצמי. מעדכנת את המשפחה. חושבת לחכות קצת לראות אם הוא עוד מתעכב לומר לו שתישאר אצלו ואאסוף אותה בבוקר.

משם הטלפונים מהמשפחה לא מפסיקים להגיע. מציפים בשאלות. ביקורות. ואני ? אני יודעת שאין עם מי לדבר. הוא לא משתף מידע. הוא לא יכול לדבר בזמנים. אבל אני יודעת שאין לי שליטה על זה. הסיבה שאני מאפשרת את כל זה. היא שאני יוצאת מנקודת הנחה שאני סומכת עליו. אם אין את זה. אין כלום. כי אני לא יכולה לדאוג לה במקומו בזמן שהיא איתו. אני לא יכולה לנהל את העולם. ניסיתי את זה שהיינו נשואים. נכשלתי.

הוא מתעכב ומתעכב. בינתיים אני במועדון. מוצפת מחשבות. אמא שלי מתקשרת. אני יוצאת החוצה. היא נוזפת בי. חושבת שאני לא דואגת לה. שאני לא עושה מספיק.

אני חוטפת את זה כמו חץ ללב.

כל כולי רוצה לנזול ולהתמזג עם האדמה.

אני מתקשרת אל הגרוש ומודיעה לו שהיא נשארת אצלו ללילה ואני אבוא לאסוף אותה מהיישוב על הבוקר.

זה נסגר. מעדכנת את אמא. מעדכנת את אחי.

נכנסת חזרה למועדון.

מתיישבת על הבר. רוצה להתפרק. לבכות. לכאוב.

אני הולכת נגד כל הכוחות המבעבעים שבתוכי שאומרים לי לקום וללכת. לברוח.

באמצע הפליי אני חותכת. שוב בורחת. נוהגת באחת בלילה ליישוב שלנו. אין לי אף אחת להתקשר אליה. אין לי אפילו מישהי אחת שאני מרגישה בנוח לבקש להתארח אצלה. 

אני מחפשת פינה שקטה וחשוכה.

אני מסירה את האיפור. מסירה את השמלה.

מסירה את גרביוני התחרה.

אני לובשת מעליי את בגדי המלך החדשים.

אני מפנה את כל הבלאגן שיש לי ברכב.

אני נשכבת לישון באוטו.

אני קמה כמה פעמים לפיפי.

אני קופאת מקור.

מתלבשת בעוד שכבות.

מדליקה חימום.

אני קמה מוקדם. הולכת לתחנת דלק. מצחצחת שיניים. שוטפת פנים. קונה לי קפה. מעשנת סיגריה.

הגרוש שלי מביא את הילדה. עם הבגדים שהיא לבשה ביום שישי שהבאתי אותה. שיער מפוזר. מכה בעין וברגל. נזלת באף. אני נושכת שפתיים חזק חזק. אני נוהגת לדרום.

אני מגיעה הביתה. אני מאכילה אותה. מחליפה לה בגדים. שוטפת לה פנים. מסרקת את שיערה.

ושולחת אותה למעון.

אחר הצהריים הוא מתקשר. שואל לשלומה. פעם ראשונה מזה שנה שאנחנו גרושים. אני מדברת איתו על אתמול. מנסה להבין את התמונה. מנסה לומר לו שדברים צריכים להשתנות.

הוא בכלל לא בכיוון. הוא לא רוצה לקחת אותה יותר. הוא לא מוכן להיות אבא. הוא לעולם לא היה מוכן. הוא אומר שהחיים שלו לא סובבים סביבה. 

המשפט הזה נכנס חותך וחודר אל הבשר החי שלי. 

כאילו לא ידעתי זאת עד עכשיו.

רגשות של כעס,עצב,חרטה,ייאוש. מציפים אותי והדמעות עולות.

אני נכנסת לגן. לוקחת את הבת שלי. מתיישבת איתה על הספסל בחוץ.

מחבקת את הדבר המתוק הזה. בוכה. בוכה. בוכה.

אני שוב אומרת לה

״אמא קצת עצובה, אבל הכל בסדר, זה יעבור.״ 

לפעמים החיים מורידים אותי על הברכיים.