אל תביאני לידי ניסיון ולא לידי ביזיון

החלה עונת הנדידה ואני נודדת השבוע אל בית אחר. יש לי הרבהחששות. אני מפחדת לדבר עליהן עם עצמי שלא לדבר על אחרים.

אני כל כך מפחדת מהלבד.

מתחושת החידלון הזו שאופפת אותי.

שאני עם הילדה שלי בבית ומשהו טוב או רע או קשה קורה לי.

ואין אף אחד שרואה. אין איש איתי בחוויה. ואני בדרך כלל מדברת עם טעטע באותם רגעים. לפעמים עם עצמי.

אם עץ נופל ביער ואף אחד לא שומע , האם הוא השמיע צליל ?

אני נוטה להאמין שכן אבל אף אחד לא חזר להוכיח.

זו רק אני והיא, לפעמים אני מלאת רגשות אשם על כך שזה לא מספיק לי. אני יודעת שיש המון אנשים שהיו עושים הכלבשביל שיהיו להם ילדים.

אבל העובדה שאני מעריכה את היותי אמא שלה אינה סותרת את העובדה כמה שזה קשה. כמה שזה דורש. כמה שזה מטלטל.

למה ?

כי אני בדיוק כמוה. אני גם ילדה. אני זקוקה לאהבה, לחום למגע. יש לי חוסרים עצומים. אני צריכה לתת לה ממה שאין לי. ממה שאני לא קיבלתי.

אני משתדלת בכל מאודי להרעיף עליה אהבה אבל לפעמים אני מרגישה שזה לא מספיק.

לפעמים אין לי סבלנות. לפעמים אני מרגישה שהיא דורשת יותר מידי. לפעמים אני פשוט צריכה חופש. להרגיש אתעצמי,את הצרכים שלי, את הרצונות שלי.

פרדוקס האמא הידוע שלי.

לפעמים אני זקוקה להרגיש שוב ילדה. הילדה שהייתי לפני שנפגעתי. ילדה בלי דאגות. ילדה שמחה. ילדה חופשייה.

אני זקוקה לשותף. שיכיל, שיעטוף, שיאהב, שיקשיב,שיחבק. שיהיה נוכח. בדיוק כמו שאבא שלה לעולם לא היה. לא עבוריולא עבורה.

אני זקוקה לאהבה שאינה תלויה בדבר.

לפעמים זה מרגיש כאילו אני רק מתרחקת ממנו.

כאילו אנחנו חיים בעולמות מקבילים.

שלעולם לא ייפגשו.

כשאני חושבת על המעבר בסתר ליבי אני גם מתרגשת. אני מנסה לחזק בעצמי את תחושת המסוגלות. תחושה שנוצרה ביבכל החודשים האחרונים בהם הייתי ללא עזרה מההורים מאז הפגיעה של אבא.

אני כל הזמן צריכה לחזק בעצמי את התקווה שאני לאט לאט מתקדמת. יוצאת מן המיצר. מאפלה לאורה. משעבוד לגאולה.

כל הזמן צריכה להילחם בחשבות הרעות.

את המחשבות הדיכאוניות שמאיימות למשוך אותי למטה. המחשבות שלא מאפשרות לי להתקדם בחיים.

אני שמחה שבזכות הטיפול יום הכירו בי בפוסט טראומתית. כך שסוף סוף אוכל לקבל סל שיקום. אישרו לי פגישות ליוויוהדרכה שבועיות בכל הדברים שאני מתקשה בהם לתפקד. בבית עם הילדה. בבירוקרטיה. במטלות.

לפעמים זה מבאס שאני לא יכולה להתמודד לגמרי בעצמי. אבל אני מאמינה שגם זה יגיע. אני יודעת שיש דברים שהדחקתיכל כך הרבה שנים שאני חייבת להתמודד איתם. עם השדים של עצמי.

אני ממש משתדלת. אני לא רוצה לאפשר לעצמי ליפול. אני רוצה להאמין שיכול להיות לי יותר טוב. אני רוצה להצליח לא ליפול. לכסות בחול את כל הבורות מסביבי שמלאים בחול טובעני שמאיים לבלוע אותי בתוכן.

אני רוצה להתמודד עם המפלצת שחיה בתוכי.

אני רוצה לחזור ללימודים ולסיים את התואר.

אני רוצה להכיר חברים חדשים.

אני רוצה לאהוב את עצמי יותר.

אני רוצה להמשיך לטפל בעצמי.

אני רוצה לדבר על הטראומה.

אני רוצה להתגבר על הפחדים שלי.

אני רוצה להפסיק להתנצל שנולדתי.

אני רוצה לקבל את האהבה שמגיעה לי.

אני רוצה את חוף המבטחים שלי.

אני רוצה משכן לנשמה שלי.