כשהייתי בגן חובה. אחת האמהות התקשרה לאמא שלי להזמין אותי ליום ההולדת של הבן שלה.
יום אחר כך ניגשתי לשאול אותו באיזו שעה המסיבה.
״מי בכלל הזמין אותך ? ״
כך הוא אמר לי.
בפרצוף כזה שלא אשכח לעולם.
מיותר לציין שלא הגעתי למסיבת היום הולדת.
מאז אני לא הולכת למקומות שאני לא מוזמנת אליהם בצורה ברורה.
אם יש ספק אין ספק.
זה מלווה אותי כל הזמן. תחושות קשות של חוסר שייכות. בדידות עצומה.
כשהייתי במדרשה כל פעם שמישהי התחתנה זה ברור שכולן הולכות. כל הזמן הבנות אמרו לי ״כולן מוזמנות, אף אחת לא מקבלת הזמנה אישית״. אבל אצלי זה מגביר את החרדה.
החרדה הקיומית הזו להרגיש לא שייכת. תלושה. אבודה.
אז לא משנה מה הבנות אמרו לי. לא הלכתי לחתונות שלא הוזמנתי אליהן.
כל הזמן אופפת מעליי תחושה כזאת. האם אני רצויה. האם אני שונה. האם אני כמו כולם. האם אוהבים אותי ומה בעצם חושבים עליי.
לפעמים אני אוהבת להרגיש כמו זבוב על קיר. בדיוק כמו כולם. לא מושכת תשומת לב יותר מידי. או בכלל.
כשהייתי בקהילה שלי נראיתי בדיוק כמו כולם.
צדיקת הצדיקות ככה הגרוש של היה אומר.
החצאית עד הרצפה. הגרביונים השחורים. הנעליים הסגורות. הכיסוי ראש המשולש. אבל מבפנים. הייתי תמיד כל כך שונה. המחשבות שלי. התשוקה שבוערת שבתוכי. הביקורת שלי על האמהות. על מעמד האישה. על המירוץ הבלתי פוסק והבלתי אפשרי להיות הכי. הכי צדיקה. הכי אמא טובה. הכי מארחת טובה. הכי אישה טובה. הכי הכי.
שנאתי את זה. שאני צריכה להתחבא כדי לעשן סיגריה. שאני לא יכולה לשמוע את השירים שאני אוהבת באוטו. שאף אחד לא מבין את החוש הומור שלי. הצחוק המתגלגל שלי מושך מבטים מבולבלים.
ההרגשה הנוראית הזו שמחלחלת בתוכי.
להרגיש שונה.
להרגיש שמסתכלים עלייך אחרת.
להרגיש בודדה.
מתהלכת בעולם על ביצים.
רק לרצות.
לסתום את הפה.
חזק. מהר.
לחיות תחת מסכה.
להיות האישה שלא נועדתי להיות.
הרגשה של ניתוק.
דיסוציאציה בין חלום למציאות.
*אחרי השמדה*
