לאחרונה אני הופכת להיות חשופה יותר ויותר כלפי הפסיכולוג שלי. זה מתחיל להלחיץ אותי. מאוד. אני חושבת שאני מרגישה בעיקר פחד. פחד מהפרידה שתגיע. אני יודעת שהיא בלתי נמנעת. חוויתי את זה כבר כלכך הרבה פעמים אבל תמיד מתקשה כל כך לקבל את זה.
לכתחילה רציתי פסיכולוגית אישה כדי להרגיש יותר בנוח. אבל לא הסתייע. בנוסף, מטריד אותי מה הוא חושב עליי. אולי זה נשמע לכם טיפשי אבל בראשי זה מעורר חרדה.
בפעם הקודמת שיתפתי אותך שאני בדסמית. סיפרתי לך שהתחלתי לצאת למועדון. התחלתי לשתף אותך בגברים שאני יוצאת איתם. בפגיעות. ברגשות האשם. כל פעם קליפה ועוד קליפה יורדת. עד שאני מרגישה כבר שאתה חודר לבשר שלי. סיפרתי לך על הבלוג שלי. הטיפול שלי.
היום הסרתי עוד שכבה. עכשיו כבר זה כתוב לי על המצח. שיתפתי אותך שהייתי בקומה למעלה במועדון בדסמ. ראיתי מלא זוגות מקיימים יחסים. אפילו לא ידעתי שזה מה שקורה שם. אולי בכלל לא העזתי להעלות את זה על דעתי. מהר מאוד הבהרתי לנשלט שעלה איתי לשם שלא הולך לקרות כלום. מחרבת שמחות שאני. ישבתי שם מתחבטת אם לעצום עיניים אולהסתכל. פיתוי שאף אדם בעולם לא יכול לעמוד בו. יצר המציצנות חזק מכל. מה אני אגיד לכם שראיתי מלא זוגות עושים את זה בכל מיני תנוחות. אני לא אשקר היו שם כמה זוגות שדיים מגרים במיוחד, ירידות וחדירות שנראות מענגות מאוד.
מהר מאוד ירדתי למטה. זה היה הרבה יותר מידי בשבילי. הנשלט לא רצה לרדת. התאכזב. לא התרגשתי במיוחד פשוט נאלצתי לקרוא למאבטח כדי שאוכל לצאת משם.
אחר כך אתה שואל אותי איך אני מרגישה עם זה. להיות במקום כזה כל כך חשוף. אני מבינה אותך. יושבת מולך בחורה עם שמלה ארוכה וגרביונים שחורים. אני משתפת אותך שאני קיצונית. תמיד הייתי. אני רואה את החיים שחור ולבן. צדיק רשע. חיים מוות. הייתי גרה בקהילה כל כך סגורה. שהנפש שלי מרגישה שהיא זקוקה לפרוק כל עול. עכשיו אני קיצונית במועדוני בדסמ. המקום הזה בו כולם כל כך משוחררים. פתוחים עם המיניות שלהם. שלמים עם הגוף שלהם. לא חוטאים. בלי רגשות אשם. חופש. זה מה שאני מרגישה.
אולי הרבה זמן הייתי במיצר.
אני מרגישה לא דפוקה ובכלל לא התחלתי לדבר על ההרגשה שלי שאני באמצע סשן. קשורה ומוצלפת אבל מרגישה הכי חופשייה שיש. ידעתי שלא תבין אותי.
אתה שואל אותי אם אני מרגישה חוטאת.
ממש קשה לי לענות על השאלה הזו. אני מהרהרת בה. מצד אחד אני מקבלת את עצמי כמו שאני. מצד שני אני יודעת שאני עושה דברים שלא משמחים את השם. אז מה לא אכפת לי ממנו ? אכפת לי מאוד. אבל אני מאשימה אותו. אני יודעת שזה טיפשי. אבל אני דפוקה. אם היה לכם ספק.
השיחות שלי איתו מאוד מורכבות. אני משתפת אותך.
אני נזכרת במסיבה לפני חודש.
ביום שישי.
לבושה בשחור.
מעשנת סיגריה.
ישבתי על הספה. אחרי כמה כוסות. מקשיבה למוזיקה ונזכרת.
נזכרת בי-ה אכסוף, בעונג שבת, בריח של הבישולים, בטעם של החלות, בבגדים לבנים של שבת ומטפחת יפה מנצנצת, ביין ובבשמים, הריח של בית המדרש, בטלית של הרב והפנים המוארות, את השבת שלום שהוא אומר לכל חסיד וחסיד. מחייך, מתעניין, משקיע זמן ומאיר פנים לכל אחד.
אני יושבת שם במועדון בוכה ומדברת איתו
״היה שווה לך את כל זה ?
כמה עוד מצוות יכולתי לקיים
כמה עוד שבתות יכולתי לשמור
תראה איפה אני.
תראה איפה אני רוצה להיות.
אבל כבר לא מסוגלת. ״
אני בוכה ובוכה.
שרה לי שיר שבת מתעלמת מהמוזיקה שנמצאת במועדון.
״אולי אני סתם מאשימה אותו. במקום להאשים את עצמי.״ אני אומרת לך כשאני חוזרת למציאות.
אני מהרהרת בזה.
הזמן שלנו נגמר.
אבל אני סתם חופרת לכם עם השיט שלי. אתם בכלל רוצים לראות ציצי ותחת על הבוקר.
אבל אני דובקת בתוכנית 12 הצעדים.
אני חסידה ואני מכורה לאהבה.
אני נקייה כבר 48 שעות.
