אני שונאת פרידות. לא מסוגלת להתמודד איתן. לא יודעת איך. מרגיש לי מו לאבד חלק ממני. חלק ממי שכבר לא אהיה. חלק שהשארתי במקום.
היום הייתה הפרידה שלי מהטיפול יום. יותר נכון הייתה אמורה להיות אבל אני בכלל לא הגעתי. בשבוע האחרון חשבתי על זה, ניסו לשכנע אותי, גם דיברתי עם הפסיכולוג שלי על הנושא ועיכלתי את המחשבה הזו. על הסוף. על היום שאחרי. בצבא שהייתה הפריסה שלי לא נתתי לאף אחד לדבר. הרגשתי שזה לא אמיתי. להתחיל לומר דברים טובים על בן אדם בגלל שהוא משתחרר. אם זה היה אמיתי זה היה פנים מול פנים כך טענתי.
היום גם לא רציתי את זה. שידברו עליי ויגידו כל מיני דברים שאני כלל לא מאמינה בהם. שאני בטוחה שנאמרים ״סתם״ כדי להגיד. אבל יכול להיות שאני טועה, יכול להיות שיש מה לאהוב בי. שאנשים רואים בי טוב שאני לא רואה בעצמי ? שאני משמעותית לאחרים ? אבל מה זה שווה אם זה לא שלם ? אם איני מאמינה בזה ?
אולי זה בכלל מפחיד אותי. מפחיד אותי להאמין בעצמי. מפחיד אותי לאהוב את עצמי. כי אולי אני מפחדת לאכזב. לא לעמוד בציפיות של עצמי.
אני חושבת על זה והשאלות האלה עולות בראשי ואני תוהה האם יש לי תשובה בתוך תוכי ?
אולי בכלל איני מרגישה ראויה לאהבה. אבל אני מאמינה שכל אדם ראוי להיות נאהב. אז למה לי לא מגיע ?
איזה פשע עשיתי לאנושות שנולדתי ?
אני שונאת את עצמי שאין לי תשובה. למה יש בי תולעת כזאת רעילה בתוכי שהופכת את כל הפירות שלי לרקובים ?
בינתיים חשבתי עם הפסיכולוג שהפעם לא אלך בדרכים המוכרות ואתגבר ואערוך בכל זאת פרידה. הוא אמר שאני צריכה לתת לאנשים את ההזדמנות להיפרד ממני ושזה טוב עבור הקבוצה. אבל השתפנתי ברגע האחרון ואולי עוד אתחרט. אולי כבר יהיה מאוחר מידי וישכחו אותי שם.
בכל אופן היום סיימתי תקופה משמעותית שהייתי בטיפול. שלושה חודשים הפכו לשבעה חודשים. עברתי המון בתקופה הזו, עליות מורדות, פוסט טראומה, תרופות ,אהבות נכזבות, כאב קיומי, הדרכה הורית, טיפול קבוצתי,מעבר דירה. הרבה נשים וגברים שהכרתי בדרך שלא מפחדים מלדבר על ההתמודדות הנפשית שלהם, אנשים שבוחרים בטוב, בתקווה, באמונה.אנשים ששיתפתי והכנסתי אותם מעט אל חיי. שיחות על פגיעה עצמית עם ג׳, פאזלים שעשיתי עם י׳, שיחות סיגריה עם ב׳, שיחות על גבולות עם נ׳, צחוקים עם ר׳ והאחיות, ועוד המון חוויות שישארו איתי
קשה לי להיפרד מכך. מפחיד להתקדם הלאה. מפחדת מהלא נודע. בחוץ מפחיד מידי. אבל אני מתמודדת עם כך בדרך שלי. אני מחזיקה חזק. אני שורדת. אין לי אפשרות אחרת.
