ביום שישי האחרון הייתי אצל ההורים שלי. ישנתי בחדר ילדותי ובארון הבגדים ממול המיטה נשארו כל המטפחות שלי. מקופלות יפה, כל אחת בצבע. לימי חול, לשבתות וחגים.המראה שלהן ככה מיותמות מכאיב לי בגוף. לכן השארתי אותן בביתי ולא עברתי איתן דירה. אני שוכבת במיטתיבבוקר ואימי מגיעה לאחל לי בוקר טוב, היא מסתכלת על הארון, מסתכלת עליי במיטה עם גופייה וטייטס ״אולי את רוצהלמסור אותן?״.היא שואלת בחשש. אני מסתכלת עליה ומשיבה בתהייה ״לא, אולי עוד אחזור בתשובה״. בליבי אני חושבתאולי עוד אתחתן עם מישהו ירא שמיים, אולי תהיה לי עוד הזדמנות לבנות את בית המקדש הפרטי שלי. בתוכי אני יודעתשהתשובה הזו מבלבלת אותה. אבל אותי משום מה היא ממש לא מבלבלת. יש תקווה לאחריתך אני חושבת. התנתקתי מכלכך הרבה בשנה וחצי האחרונה. התנקתי מכל המניירות, החומרות, התוספות, ההתנזרויות, הצדיקות יתר הזו שהוציאהאותי מדעתי. הטהרה שלא אפשרה לי לעבוד את השם באמת. מעומקא דליבא. בשמחה.שכיסתה אותי בעוד ועוד מסכותוקליפות עד שלא יכולתי לעבוד אותך. אני חושבת שכל המרחק הזה רק מקרב אותי אליך. אולי אני רק מקווה שכך. אז כןאולי השמלה שלי לא מספיק ארוכה והפתח צוואר לא סגור אבל אני הולכת זקופה. אני יודעת שאתה אוהב אותי. ואולי זהבאמת מה שהכי חשוב. מה שבאמת מדליק את הנר שלי. את האש שלי, האש שלי תוקד עד ביאת המשיח.
אני חושבת על כל הדברים שיצאתי איתם לחירות השנה. חירות מהכבלים שהחברה הכניסה אותי אליהם, ההגדרות, הקטלוג. אני לא צריכה אותם יותר. הם לא מטיבים איתי. הם לא אני. יש לי דרך. אני הולכת בה, אני כל הזמן מגששת עודועוד באפלה. לא תמיד יודעת מה הצעד הבא. אבל ברור לי שאני חופשייה לבחור. אני מחוברת למקור הפנימי שלי ולאלכבלים החיצוניים.
אני מהרהרת על הפעם שאלך עם מטפחת שוב וזה מעלה בי חיוך. אולי לא סגורה הרמטית כמו פעם. אולי הפעם אהיה מוכנה לקבל את זה על עצמי באהבה.בשמחה.מכל הלב. להרגיש קורנת ויפה כמו כלה בליל טבילתה. להשלים. ללבוש אותהמחדש כמו כתר לראשי. בלי חרטות, בלי בושה, בלי רגשות אשם. בלי לחשוב שזה לא מספיק. שזה הכל או כלום. או שאת חסידה אדוקה או שאת כופרת גמורה. עבודת השם היא הרבה יותר מכך.
אולי ביום הזה ארגיש בת חורין באמת
אולי הניצוץ שבי יבער בתוכי שוב
אולי ייפתח לי הלב, אולי ייפתחו לי שערי תשובה.
