יש רגעים שבהם אני פשוט יושב מהצד ומקשיב למילים שאנשים אומרים. זה תמיד נשמע אותו דבר. הסברים. הצדקות. וניסיון מתמיד לשדר שהכל בשליטה. אבל אני מזמן הפסקתי להקשיב למילים. אני מסתכל על מה שקורה מסביב להן.
על הדרך שבה היד נסגרת לרגע על כוס הקפה. על המבט שבורח הצידה בדיוק כשמגיעים לנקודה רגישה. או על הנשימה הקצרה הזאת שנלקחת לפני שמתחילים משפט חדש וקשוח. יש שפה שלמה שמתרחשת מתחת לפני השטח. שפה של רצונות. של פחדים. ושל כמיהה למשהו שאי אפשר להסביר במילים פשוטות.
מרתק אותי המפגש הזה שבו מישהו סוף סוף קולט את השדר הסמוי שלך. בלי שביקשת ובלי שהסברת. התחושה הזאת שמישהו מבין את התדר שלך באמת. וזה לא משנה כמה חזקה או דומיננטית את נראית בחוץ. היכולת להרגיש שמישהו רואה את הילדה הקטנה או את המלכה הגאה שמתחבאת שם בפנים. זה הרגע שבו כל המשחקים נגמרים. והחיבור האמיתי מתחיל.