חשבתי הלילה על האיכות הנדירה של הקשבה אמתית. בעולם שבו כולם מנסים לנגן הכי חזק שאפשר, אני מוצא את עצמי מחפש דווקא את התו השקט שמשנה את כל המקצב.
עבורי רומנטיקה היא לא מחוות גדולות, אלא היכולת לזהות את המנעד המדויק של הנפש שמולי. זה דורש אינטליגנציה רגשית עמוקה, שמאפשרת לי להפוך לכלי קיבול מושלם עבור האנרגיה שאת מביאה איתך, או להיות הקצב היציב והבטוח שמאפשר לכל היתר פשוט לקרות ללא מאמץ בתוך מרחב מוגן.
אני מאמין שחיבור אמתי הוא כמו יצירה שנכתבת בזמן אמת. יש רגעים שבהם אני בוחר להיות ההד שחוזר אלייך ומעצים את כל מה שאת משדרת בדיוק ובמסירות. ויש רגעים שבהם הנוכחות שלי היא המצפן השקט ששומר שהדרך תישאר ברורה ונעימה עבור שנינו.
לפעמים אני מרגיש שהמילים הרגילות פשוט קטנות מידי על מה שהלב באמת רוצה להגיד. אני תוהה אם גם אתן מוצאות את עצמכן לפעמים מקשיבות לשיר ומרגישות שמישהו כתב אותו בדיוק על מה שאתן חוות עכשיו, אבל אין לכן עם מי לחלוק את הרגע הזה, או את התחושה שהבנתן משהו שאחרים לא יבינו לעולם.