חשבתי היום על הפרדוקס המעניין של האינטימיות. רוב האנשים מקשיבים למילים שנאמרות אבל האמת נמצאת תמיד במה שלא נאמר. יש רגע מסוים במפגש בין שני אנשים שבו הרעש נעלם ונשארת רק הכוונה הטהורה.
עבורי הרומנטיקה האמיתית היא היכולת לקרוא את המחשבה של הצד השני עוד לפני שהיא הפכה לצליל. זה דורש סוג מיוחד של ריכוז וביטול העצמי. היכולת להניח את כל העולם בצד ולהיות ממוקד אך ורק בדופק של מי שמולי. לדעת לזהות את הניואנס הכי קטן במבט ולהגיב אליו בדיוק מושלם.
אני מוצא שיש עוצמה שקטה בלהיות זה שמבין. להיות המרחב שבו את לא צריכה להסביר את עצמך כי הכל כבר ידוע וברור. המקום שבו אפשר להוריד את כל ההגנות ולדעת שיש מישהו בצד השני שיודע להחזיק את הסיטואציה בידיים בטוחות או להתמסר אליה ללא תנאי.
זה חיפוש אחר רמת תקשורת אחרת לגמרי. אני סקרן לדעת אם גם אתן מרגישות לפעמים שהרגעים הכי חזק שלכן הם דווקא הרגעים של השתיקה שבהם מישהו פשוט מצליח לראות אתכן באמת בלי שום מסכה ובלי לשפוט.